בנובמבר 1938 החליט הפרלמנט הבריטי לאפשר לכ-10,000 ילדים יהודים מברלין להיכנס לבריטניה. ילדי אותו מבצע, הנקרא קינדר-טרנספורט, הגיעו ללונדון דרך תחנת הרכבת ליברפול סטריט, שם ממוקמת לכבודם אנדרטת ברונזה בה מוצגים חמישה ילדים בגילים שונים. אחד הילדים, עם התיק על הגב, הוא סר אריק רייך (75). את דמותו עיצב הפסל, פרנק מייזלר, בעצמו קינד (ילד בגרמנית) שחי כיום ביפו. לאחר הצבת הפסל בלונדון, הוצב פסל נוסף גם בכניסה לתחנת הרכבת פרידריך שטראסה בברלין, ואנדרטה נוספת צפויה להיות מוצגת בהולנד בעתיד, כציון למסע הארוך שאותו עברו הילדים. עד היום אני קורא לכל אחד ואחת מהם ‘קינד’, למרות שהם כולם בני 80, הוא מספר בחיוך.
בשל פעילותו החברתית לאורך השנים, קיבל רייך לפני כשנה את אות האביר מהנסיך צ’ארלס, ומאז הוא נקרא סר אריק רייך. הופתעתי והתרגשתי מאוד לקבל את התואר. אמרו לי שכדאי לי לשנות את שמי הרשמי ולהוסיף לו את הכינוי ‘סר’ – אבל עד היום לא עשיתי זאת. מה לי ולזה? אני סר? אני קיבוצניק!. את הנסיך פגש רייך גם לפני כשנתיים באירוע לציון 70 שנה למבצע הבאת הילדים לבריטניה, אותו קיים ארגון הקינדר-טרנספורט, שרייך עומד בראשו.
הוא מתעקש לדבר בעברית, כועס על עצמו כשהוא שוכח מילה ורוצה לספר כמה שיותר. רייך, יליד וינה, נאלץ בגיל ארבע, יחד עם שני אחיו הגדולים (אז בני 10 ו-11), להיפרד מהוריו לאור הרעת המצב בגרמניה ולצאת למסע לבריטניה הבטוחה. הגיבורים הגדולים היו ההורים שלי, הוא מסביר, הם שלחו את שלושת ילדיהם לארץ זרה, מתוך ידיעה שכך נהיה בטוחים יותר. הם נתנו לי את חיי פעמיים – פעם אחת בלידה ופעם נוספת בהחלטה האמיצה הזו שהם לקחו, הוא אומר.
בסוף אוגוסט 1939 הגיע רייך לבריטניה. הוא נשלח לעיירה בשם דורקין, בסארי, שם אימצה אותו משפחה נוצרית. בגיל ארבע מה שהיה חשוב לי זה הביטחון – העובדה שיש משפחה חמה שמטפלת בי. העובדה שגדלתי בבית לא יהודי לא עניינה אותי בזמנו. כעבור שמונה שנים, כשהיה בן 12, הגיע אחיו הגדול, ז’ק, אז בן 17, וסיפר לו על המשפחה הביולוגית שלו.
[PIC=6621:center]
עם מותו של אביו המאמץ, רייך חידש את מסעו בגיל 13. הוא עבר לקהילה היהודית בלונדון, ולמד בבית ספר יהודי-חרדי, אך הצליח לשרוד שם בדיוק שלושה חודשים. משם החליט לנסוע לישראל, לבית דודתו, אחות אימו, שם פגש גם את דודו, אח של אביו. לימים התברר כי המכתב האחרון מההורים שלי הגיע כשהם היו בגטו ורשה, בו אבא סיפר לאחיו כי הם בסדר והילדים בבריטניה. מאז לא שמעו מהם עוד, אומר רייך ומוסיף, בגב התמונה היחידה שנשארה לי, שבה אנחנו מופיעים כל המשפחה יחד, כתוב – ‘תנו את התמונה לאריק, שלא יישכח אותנו’. אני לא זוכר את ההורים שלי, אבל גם לעולם לא אשכח אותם.
לאחר מכן, רייך עבר לגור בקיבוץ זיקים, בעזרתו של דוד נוסף, שם למד עברית ומצא את מקומו. הוא התגייס לצבא ושירת בגבעתי ובצנחנים, תחת פיקודו של אריק שרון שכל הזמן צעק עליי, הוא נזכר. כל כמה שנים זזתי וזה השאיר חותם על האישיות שלי – על התנהלותי עם אנשים (ונשים) ועל היכולת (או אי היכולת) להיקשר אל דברים.
מסע של נתינה
מותו של אחיו האמצעי החזיר אותו ללונדון למשך שנתיים, ולאחר תקופה נוספת בארץ חזר רייך לשליחות במנצ’סטר מטעם תנועת השומר הצעיר ונשאר לגור כאן. ב-1986, לאחר שכיהן במשרות בכירות בחברות התיירות תומסון ותומאס קוק, הקים אריק את חברת התיירות קלאסיק טורס, המארגנת מסעות אתגריים, בהם המשתתפים מארגנים קבוצה, שתומכת בהם ותורמת כסף לארגוני צדקה. המסעות מתקיימים בארצות שונות, כגון – ישראל, ירדן, מצרים, הר הקילימנג’רו ועוד, ואליהם מצטרפים מדי שנה כ-3000 איש. עד היום נאספו מעל ל-65 מיליון פאונד, שנתרמו ל-200 ארגונים שונים.
לפני מספר חודשים התנדב רייך לשמש כיור עמותת מאיר פנים בבריטניה, המסייעת לעניים בארץ, ביניהם ניצולי שואה וילדים. כשגבי בלאואר, מנהל העמותה, אמר לי שהרבה ניצולים חיים מתחת לקו העוני ומקבלים סיוע מהעמותה, זה עשה לי משהו והחלטתי לתת מעצמי, הוא מספר. בתחילת חודש מרץ קיימה העמותה את אירוע גיוס הכספים הראשון שלה בלונדון, בהשתתפות 320 אנשים, שתרמו למעלה מ-100 אלף פאונד. בתוקף תפקידי כיור העמותה, נסעתי לארץ לראות במה מדובר – התרגשתי לראות ילדים בבית ספר בקריית מלאכי, שמקבלים ארוחה חמה אחת ביום בזכות העמותה, ולאחר יום הלימודים חוזרים אל המציאות הקשה שבבית. ישבתי לאכול באחת ממסעדות העמותה בקריית גת עם אנשים זקנים, שבקושי הולכים, ולבי יצא אליהם. ישראל זה אמנם מקום עשיר ומפותח, אך הרבה מאוד כסף הולך על הביטחון ובנוסף יש לנו הרבה אנשים, מאוכלוסיות חלשות, הזקוקים לסיוע ולהם צריך לעזור, הוא אומר ומוסיף – אני אוהב לעזור לאנשים, גם לנותנים וגם למקבלים, ובאופן אישי אני מקבל מהעשייה הזו סיפוק גדול.
