הבודדים שעוד חושפים כיום מוזיקה עלומה למיליוני אנשים, הם במאי קולנוע כמו טרנטינו או קמרון קרואו, שתמיד בוחרים לסרטיהם מיני שירים נדירים ומצויינים שנשכחו או פוספסו ללא צדק.
ג’ים ג’ארמוש, מי שביים את הסרט ‘פרחים שבורים’ המוקרן כעת בבתי הקולנוע (בכיכובם של ביל מארי, שרון סטון וג’סיקה לאנג), תמיד נתן למוזיקה בסרטיו תפקיד מרכזי, ואמנים רבים – ביניהם איגי פופ וטום וויטס – אף שחקו בהם.
את הפסקול של ‘פרחים שבורים’ הוא הרכיב מקטעי סול, אינדי-רוק, ג’אז, Pאנק, רגאיי ומוזיקה קלאסית שלכאורה אין ביניהם קשר, אבל כמו בסט של די.ג’יי מיומן – החיבור ביניהם מושלם.
יותר מזה, פס הקול של ‘פרחים שבורים’ הוא מסוג האוספים שמדליקים אותך לגלות יותר על מבצעיו. במיוחד אמורים הדברים לגבי הזמרת האנגלייה, הולי גולייטלי, עם שני שירים, והמוזיקאי האתיופי, מולטו אסטטקה, שאחראי על ארבעה קטעים.
גולייטלי (וזהו אגב שמה האמיתי כשם הדמות הנשית הראשית ב’ארוחת בוקר בטיפאני’) התחילה להוציא תקליטים לפני 14 שנה, כשבאמתחתה כעת 13 אלבומים. לתודעה הרחבה ואולי גם לתודעה של ג’ארמוש הגיעה לאחר שהשתתפה בדואט עם ה’וויט סטרייפס’ באלבומם, ‘אלפנט’, מ-2003.
את הקריירה שלה התחילה כנערת גאראג’-רוק לצדו של הזמר-יוצר בילי צ’יילדיש, אולם בשנים האחרונות שינתה כיוון ועברה לפופ סיקטיז חתולי ששואב המון מננסי סינטרה ודאסטי ספרינגפילד, ושבקלות יכול להשתלב בכל פס-קול של טרנטינו. היא גם עשויה להיות התשובה לכל מי שמתגעגע ל’פורטיסהד’.
אבל הכוכב האמיתי של הסרט (ויסלח לי מארי) הוא מולטו אסטטקה. כמו שג’ארמוש כתב את התפקיד הראשי במיוחד בשביל מארי, כך נבנה התסריט סביב המוזיקה של אסטטקה. בכל פעם שמארי נכנס למכונית בדרך לתחנה הבאה במסעו, הוא שם את הדיסק שחברו האתיופי (דמות המשנה העיקרית בסרט) הכין לו. חבר ממוצא אתיופי בארהב? הנה לכם התירוץ של ג’ארמוש.
אסטטקה, מסתבר, הנו אחד המוזיקאים הגדולים ביותר באתיופיה ואת כל הקטעים הללו הוא הקליט בתחילת שנות ה-70 לאחר מספר שנים בהם שהה, למד וניגן עם מיטב אמני הג’אז בלונדון ובניו-יורק. האלמנט האתיופי די מודחק בהם. יותר מכל, הם נשמעים כמו קטעי הג’אז הכי טובים שפראנק זאפה מעולם לא הקליט. יש בהם אלמנטים לטיניים ומזרח תיכוניים, אורגן המונד וגיטרת וואה-וואה בהשפעת הרוק הפסיכדלי של שנות ה-60, מקצבי Fאנק-רגאיי וכלי נשיפה הנשמעים כמו ג’ון קולטריין או לסטר יאנג בעיבוד של אניו מוריקונה. קשה לעשות עמם חסד בתיאור מילולי, אולם כמו גם שני השירים של גולייטלי, הם מסוג הקטעים שגורמים לך להישאר בקולנוע עד סוף הכתוביות כדי לראות את הקרדיטים של המוזיקה.
