לפני שנה נרשמתי לתחרות מוזרה בשם “תחרות הקומיקאי/ת היהודי/יה החדש/ה”, שזה כמו תגלית השנה. נרשמתי בלי לדעת למה אני בדיוק נכנסת, כי אני אוהבת את לונדון, אוהבת סטנד־אפ ואוהבת להופיע באנגלית. רציתי גם לקחת את הסיכון ולנסות חומרים מול קהילות יהודיות בלונדון ולראות איך החומרים שלי מתקבלים.
התקבלתי לחצי גמר ואז הגעתי באוקטובר – לא בדיוק מבינה למה אני מבזבזת את הכסף שאין לי וגם לא בטוחה איזה בדיחות בדיוק אני הולכת לספר – היו לי רק 10 דקות. בחצי גמר, רוב הבדיחות עבדו עם כמה נפילות די קשות באמצע (שאותן ניקיתי בגמר). היו בסך הכל שבעה מופיעים ומופיעות – כולם היו טובים. לא ידעתי שאני ועוד קומיקאי דובר רוסית היינו היחידים שהם לא ממש “אנגליים”. היה נראה ברור שהקהל מתעניין בחומרים שקצת חוצים את גבולות אנגליה.
בסוף חצי הגמר ממש שמחתי, כי עליתי לגמר. אבל אז קלטתי שהגמר הוא רק בסוף דצמבר ושאני צריכה לחזור שוב ללונדון בשביל זה… עלו לי כל מיני מחשבות שנובעות מפחדים כמובן. לשלוח וידאו במקום? מה אני צריכה את זה? עוד פעם לטוס? מה כבר יצא מזה? רוב ההחלטות שאני עושה בנוגע לדרך המשונה הזו שנקראת סטנד־אפ לא עוברות דרך הרציונל. זה עובר דרך צינור שלא הוכח מדעית, אבל אצל סטנדאפיסטים הוא פוסח על ההיגיון, על מודעות בסיסית של תכנון “לאן לעזאזל החיים שלנו הולכים” עם הבדיחות האלה.
ואז אני מוצאת את עצמי שוב על מטוס בדרך לגמר בלונדון.
מסתגרת בחדר כמה שעות לפני ההופעה. יש רק כמה דקות לתת בראש ולהצדיק את שתי הטיסות האלה לתחרות המשונה הזו. צפיתי שוב ושוב בחומרים של חצי הגמר, רשמתי 100 פעמים מה עבד ומה ולא עבד, וצמצמתי את ה־10 דקות האלה ל־7. אני אף פעם לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני מחליטה על הסדר של הבדיחות. אני רק יודעת איזה בדיחות אני הולכת לעשות. הגיע תורי וידעתי שאני הולכת לזכות. וזה אף פעם לא קורה בסטנד־אפ!
למה החווייה הזו משמעותית? כי אין דרך לתכנן את זה בקומדיה. היה סביר מאוד שגם אם הכל היה נכשל והייתי חוזרת הביתה ועולה למחרת על במה אחרת, הייתי אומרת לעצמי מה שאנחנו תמיד אומרים: “יאללה ממשיכים – קמים ונופלים”. אבל התחרות בלונדון הייתה פאביולססס. נצנצתי, היה לי כיף, הקהל היה איתי, הייתי איתם וזכיתי בתואר הקומיקאית היהודייה החדשה לשנת 2018.
מה זה אומר? אין לי מושג. עברה כמעט שנה מאז הזכייה בתחרות וקשה לי לתאר כאן בעצמי ובקצרה כל מה שקרה מאז. אבל זה הרבה, וזה מרגש וזה כולל כותרות וכתבות, קודם כל ממש כאן בעלונדון, שהיו הראשונים לעודד קהל להגיע לתחרות ולפרסם את הזכייה שלי. משם היו עוד כתבות ועוד סערה גדולה שחוללתי במזרח התיכון בעקבות בדיחה גרועה ופלירטוט בשידור חי עם הנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן. גיליתי כמה כוח יש לשפות שאני מדברת, כמה בלגן אפשר לעשות כשעושים בדיחות באנגלית, בעברית ובערבית. אני סקרנית לגלות כמה עוד רעש ומהומות אפשר להקים.
בקרוב: הופעה בלונדון
היו גם מלא הופעות מרגשות מול קהלים מגוונים בעולם… ואז הגיע המייל מאוניברסיטת הרווארד. הם כתבו שהם מחפשים לתוכנית חדשה יוצרים מהמזרח התיכון שיבואו לאוניברסיטה כדי לעבוד על פרויקטים מיוחדים. חשבתי שצוחקים איתי, כי מה הרווארד? אני עושה סטנד־אפ! הצעתי להם שאגיע לאוניברסיטה בשביל לכתוב מופע חדש בשם “דו־קיום בתחת שלי”. והנה, אני באמת כותבת לכם את השורות האלה מבוסטון, בדרך לשיעור פרסית, כי אני חולמת גם להכניס למופע קצת משפת אמי. הכל רק כדי להמשיך ולעשות עוד קצת יותר ברדק מזרח־תיכוני.
אם תרצו לשמוע עוד ממה שקרה בשנה המשוגעת הזאת, אני שמחה להודיע שאחזור ללונדון בדצמבר הקרוב למופע ארוך יותר וכיפי. זה מרגש לחזור עם חומרים חדשים ומבטיחה שיהיה מצחיק כשניפגש בלונדון. נתראה!
* נועם שוסטר־אליאסי תופיע בערב קומדיה שנקרא JEW-O-RAMA ב־JW3, ב־12 בדצמבר, 2019.
* הטור של נועם שוסטר־אליאסי פורסם במגזין המודפס החדש של עלונדון, שמחולק החל מהיום ברחבי לונדון. מעוניינים בעותק דיגיטלי? הירשמו לניוזלטר שלנו.
