בעיני רבים הקביעה שאנדי וורהול (1928-87) היה האמן המשפיע ביותר בתרבות הפופולרית ב-50 השנים האחרונות אינה מופרזת. יצירתו זכתה לפירושים רבים וכעת תערוכת הענק Other Voices, Other Rooms (כשם רומן של טרומן קפוטה) בגלריית ‘הייוורד’, מציעה נקודת מבט חדשה בהתמקדות במדיום הקולנועי והטלוויזיוני בעבודתיו. התערוכה ממחישה את טביעת העין הנבואית של וורהול לגבי יחסה האובססיבי של החברה לתקשורת, בעודה משתמשת בסרטיו ותכניות הטלוויזיה שלו, כנקודת מוצא להבנת הנושאים המרכזיים בעבודתו, כגון: מציצנות, סלבריטאות, הסגידה ליופי, היומיומי וטשטוש הגבולות בין תרבות גבוהה ונמוכה.
בתערוכה, הכוללת גם את סדרות הציורים המפורסמות של מרלין מונרו, הכיסאות החשמליים וקופסאות מרק ‘קמבל’, מוצגות לראשונה כל 42 תוכניות הטלוויזיה שבהן אירח סלבריטאים ואמנים, החל מלו ריד ועד לדניס הופר, אודישנים מצולמים שערך לאמנים, סופרים ומוזיקאים כגון אלן גינברג, מרסל דושאן, ג’ון קייל וסלבדור דאלי – ויומנים מצולמים, שמוקרנים כאן לראשונה, המתעדים את החיים ב’פקטורי’ על שלל הדמויות הצבעוניות שסבבו את וורהול. המבקרים בתערוכה גם מוזמנים לבחון את תהליכיו האמנותיים של וורהול דרך חומרים ארכיוניים רבים, כגון הקלטות של תהליכי עבודתו בסטודיו ועבודות עיצוב עטיפות תקליטים וטפטים.
התערוכה מחולקת לארבעה חלקים. בראשון נמצאים ציורים מפורסמים לצד רישומים, צילומים, ספרי אמן ו-‘Time Capsule 92′ אוסף של הזמנות, קבלות, גזרי עיתונים ותמונות פולרוייד של סלבריטאים. החלק השני מוקדש ליומני ה’פקטורי’, שמתעדים את החיים היצירתיים, שכוללים ביקורי סטודיו של דייויד בואי וליזה מינלי, הקלטות ראיונות עם יוצרים, כטרומן קפוטה, וסדרות הטלוויזיה של וורהול אותן יצר בין השנים 1979-1987: ‘אופנה’, ‘הטלוויזיה של אנדי וורהול’ ו-’15 הדקות של אנדי וורהול’.
הצפייה ב-42 הפרקים של הסדרות הללו, שכוללות ראיונות עם כוכבים, כגון: דבי הארי, ג’רי הול ודוראן דוראן, מתנהלת בחדר המעוצב בצורת הדגל האמריקני (שרפרפים בצורת כוכבים ומחיצות בצבעי אדום, לבן וכחול). חלקה השלישי של התערוכה מתמקד ב-19 הסרטים שוורהול ביים בין השנים 63′-69′. הסרטים המיתולוגיים כוללים את Sleep (1963), Empire (1964) , Poor Little Rich Girl (1965), בו מככבת אידי סג’וויק במלוא הדרה ו-Chelsea Girls המפורסם מ-1966. התערוכה נסגרת בחדר מלא בענני כסף של וורהול בלוני הליום בצורת כריות, שמזכיר לנו שוב את האופן הגאוני בו הצליח וורהול להאיר את האופן שבו תרבות הפופ חודרת לחיינו.
