בעקבות המשפט המתוקשר של דיוויד אירווינג, מכחיש השואה הסדרתי שהשבוע נשלח לשלוש שנים בכלא האוסטרי, הנה קטעים מראיון בלעדי שקיימתי עם החרא.
אני: שלוש שנות מאסר, הא?
דיוויד: אתה יהודי? אני לא מדבר עם יהודים! בעיקרון אני מכחיש אתכם.
אני: חשבתי שאתה יותר בעניין של להכחיש שואה?!
דיוויד: אל תתחכם. אני מכחיש הרבה דברים, פעם אפילו שקלתי להכחיש את רוחמה אברהם אבל עורכי הדין שלי הזהירו אותי.
אני: אתה רוצה להגיד לי שאתה באמת מאמין שלא הייתה שואה?
דיוויד: אתה לא תאנוס אותי להצהרות פופוליסטיות!
אני: אני לא, אבל החברה בכלא בהחלט יאנסו. שיהיה לכם בכיף ואני במקומך לא הייתי מכחיש וזלין.
אפשר עוד לימונדה?
ככה החלטתי לקרוא לקטע הבא: ‘אפשר עוד לימונדה’. נסעתי לאחרונה עם הילדים שלי לחרמון בפרט ולצפון בכלל. אגב, סיפור של אושר גדול החרמון. עד שמשלמים כנראה ואני רוצה לגלות פה שלא שילמתי ממש. לא כי אני הרבה יותר חשוב מכם (ואני יותר) אלא בגלל חברה קולגה מנווה אטיב שסידרה לי יום כיף. ואכן זה כיף מטורף החרמון הסורי הזה. כשאני חושב כמה הילדים שלי נהנו אני שואל את עצמי, אולי בכל זאת כל הגדוד גולני הזה שהלך כשכבשנו אותו בחזרה -היה שווה. לא, בעצם לא שווה, אבל בכל זאת היה כיף.
הבעיה בטיול עם הילדים זה שהם רוצים תמיד עוד לימונדה. תמיד כשאתה כבר חושב שגמרת את המסעדה במאתיים שקל – הם רוצים עוד לימונדה. לימונדה כשם קוד. זה יכול גם להיות עוד כבש אבל זה תמיד עוד אחד. גם בצימר הנורא מתוק שהיינו בו הבקתה ברמות, הם רצו עוד מסעדה אחת וזהו. זה נכון שהרגע גמרנו לאכול את ארוחת הבוקר של הצימר שהכילה את כל מחסני החירום של מדינת ישראל מבחינת הכמות – אבל הם רצו לסגור את החופש בעוד ארוחה קטנה וחגיגית לסיום, ועוד לימונדה כמובן.
אני אוהב אותם, את הילדים שלי, אבל נמאס לי לשלם עליהם. תחשבו שבכל יציאה שלכם יש עוד שלושה שרוצים שתזמין אותם כל הזמן. אז נכון, יש קשר דם וכל זה -אבל מחישוב פשוט שעשיתי, מסתבר שהילדים שלי חייבים לי מיליון שקל רק על לימונדה! ועכשיו, זה שבאמצע רוצה ללמוד לנהוג. בטח אחרי הטסט הוא ירצה איזו מסעדה כדי לחגוג. לא אכפת לי – אבל בטוח הוא ירצה שכולם יבואו כי איתי אין לו על מה לדבר. ואז הם ירצו עוד לימונדה.
אני באמת אוהב אותם, אבל למה הם לא יכולים לשתות בבית לפני שהם יוצאים? ולמה לימונדה, אם אפשר להזמין קנקן של מים הבית שלא עולים? חשבתי שאם באמת הייתי משלם על החרמון פלוס כל הלימונדה, הייתי צריך להצטרף למופע החברים של שושנה נפגשים עם העגילים של יפה ירקוני. טוב, כמו כל משפחה ישראלית רגילה, אני כנראה אצטרך למכור את הדירה שלי בקטמונים. אין לי דירה שמה – אבל המחשבה עשתה לי נעים לרגע.
שתי השגות קטנות על החיים.
*בעקבות ההצלחה המטורפת של המחליקים הישראלים באולימפיאדת החורף – האם אפשר לא לשלוח יותר ספורטאים ישראלים לחול חוץ מהכושים של מכבי? תודה וסליחה.
*מה יצא בסוף? הייתה שואה או לא הייתה? סבתא שלי פשוט נורא לוחצת, כי אם לא הייתה שואה יכול להיות שלא הגענו להמון אירועים משפחתיים.
