אנסה לספר לכם מה עובר על תושב אשקלון או שדרות, מה קורה בעירו בזמן שיגרה. ראשית התכנון; מה עושים ולאן שולחים את הילדים? יש כאלה שאין להם שום תכנון כי הם לא מתפקדים. קוראים להם פגועי חרדה.
קשה להסביר את ההרגשה על פינוי ילדים מביתם. קשה מאוד להסביר איך פותרים בעיות של קשישים שאינם מסוגלים לנוע ממקום אחד למקום שני. לדוגמא, אמא שלי חולת סכרת קשה. היא מבצעת דיאליזה ארבע פעמים בשבוע ונאלצת לנסוע באמבולנס לבית החולים. בזמן התקפת טילים הייתי חייב לנוע מהר (יש לנו כ-20 שניות), לשים את משפחתי במקום מוגן ולטוס להורי כדי לדאוג שהם יהיו מוגנים מספיק.
זו ההרגשה; חוסר אונים וחוסר ודאות היכן הטיל יפגע, מה קורה בבית, האם נפגע? אנחנו מדינה שיש לה את הצבא ואת היכולות לסיים את מלחמת ההתשה הזו בהכרעת האויב בצורה חזקה ומהירה, כפי שעשינו בכל תקומת המדינה. אז למה אנחנו יושבים וחוטפים טילים על בתינו. זה לא מובן!
הציטוט של הנרי קיסינג’ר, מסביר כיצד מקבלי ההחלטות שלנו מקבלים החלטות. בהעדר דוקטרינה, כאשר החברה פועלת פרגמאטית בפותרה בעיות כפי שהן עולות מעצמן, כל מאורע נעשה סוגיה בפני עצמה. אנרגיה רבה מבוזבזת כדי להחליט היכן אנחנו נמצאים יותר מאשר לאן אנחנו הולכים.
השאלה שרבים מאיתנו שואלים, פה באשקלון, האם ישכחו אותנו כפי ששוכחים את העיר שדרות? התשובה לכך היא כנראה שלא, אך אני מסייג אותה בצד המחיר שהצד השני קובע, כי הוא ממילא קובע את רף התגובות שלנו. במידה וטיל יפגע בגן ילדים, בבית ספר או בבית חולים – צהל יגיב וחזק. כלומר, צריך לקרות משהו קיצוני כדי שהדרג המדיני יגיב.
לפעמים קשה לי, אישית, לתפוס מה לא מובן פה, ששלושה קמ ממני ישנו עם שלא מוכן להכיר בי כאדם, יהודי, כישראלי – לחיות במדינתו בכבוד ובשלום, שמוכן – ואומר זאת כל יום – להשמיד אותנו מעל פני האדמה. ואנחנו הולכים בתלם כי חשוב לנו כרגע מה העולם החופשי יגיד!
אני יודע מה ההיסטוריה לימדה אותנו לפני יותר מ-60 שנה, בתקופת עלייתו לשלטון של אדולף היטלר, את הפתגם החזק: אם אני לי מי לי.
*הכותב הנו איש עסקים ותושב אשקלון
