שלום חבריי הלונדונים. ההבדל ביני לביניכם הפעם הוא שאתכם בכלל לא מעניין כמה יקבל הבית היהודי בבחירות, כי כשאתם קוראים את השורות האלה, אתם יודעים כמה קיבלה המפלגה של האיש השפוי הזה, נפתלי בנט. לי אין מושג. אני כותב את הדברים עוד לפני פרסום התוצאות והמתח כאן עצום. הוא עצום כי אלה הבחירות הכי חשובות בתולדות העם היהודי… לא באמת, אבל תמיד אומרים את זה. אבל הן חשובות. אם ביבי יהיה ראש ממשלה לעוד ארבע שנים, אולי הפעם זה יהיה קצת אחרת. אולי, לא בטוח.
עליכם נפל המון שלג על הראש לאחרונה ואני בא לכם עם הפאניקה שלי מהבית היהודי. האמת היא שהבית הערבי יותר מפחיד, הוא פשוט עדיין לא כאן. לאור מצבנו הרעוע, חשבתי שיהיה מקסים מצדי להביא לכם כמה זוטות חביבות, דברים ממש טובים שקורים כאן בלבנט, במקום להלאות אתכם בענייני דיומא, שגורמים לכל בר-דעת לאבד את העשתונות. אז הנה, נתחיל:
להקת כוורת מתאחדת. נכון, זו בערך הפעם העשירית, אבל זה תמיד מקסים. זה יקרה בבריכת השולטן ואם תמהרו, תוכלו להספיק להגיע. רוצים עוד משהו חביב? שנת 2012 הייתה השנה עם הכי מעט הרוגים בכבישי ישראל. ירידה של 25 אחוז! זה עדיין המון הרוגים, אבל הרבה פחות ממה שאנחנו רגילים. קבלו עוד שמחה: הגשם השתולל פה כאילו זה אנגליה ומדובר באחד החורפים הכי שווים שנצפו פה לאחרונה. רק עם ראש ממשלה חזק באמת אפשר לקבל חורף כזה. אבל אם עד עכשיו דובר בזוטות, קבלו שמחה אמיתית: כבר חודש וחצי שלא הייתה מרגמה אחת על יישובי הדרום, בטח שלא קסאם. מאז עמוד ענן יש שקט מוחלט, הכי ארוך שהיה כאן בעשר השנים האחרונות ויותר מזה. נכון, זה לא שלום, זה לא אחוות העמים, אבל זו התחלה של משהו וזה משמח.
והנה משהו אישי: אשתי לא חטפה התקף לב בחצי השנה האחרונה, שזה שיפור עצום לעומת שנה שעברה. אתם יודעים מה זה לחיות עם אישה שלא מקבלת התקפי לב? זה אושר בלתי נתפש!
אבל לא הכול אישי. במתמטיקה מצבנו מעולה והציונים של מיטב תלמידינו הם מהטובים ביותר שהושגו אי פעם. זה כנראה כי שר החינוך כל כך מאוהב בחברתו החדשה (גאולה אבן מהערוץ הראשון) שהוא מלא אהבה גם לתלמידיו. כן, יכול להיות שפספסתם את זה – שר החינוך והמגישה החיננית הם הזוג הלוהט בתל-אביב וכולנו נפעמים ומרוגשים.
מה שקצת התפוגג זה העם שהפסיק לצאת לרחוב ולאו דווקא כי כל כך טוב לו. לעם קצת נמאס למחות בחוץ והוא נשאר בבית. יכול להיות שמיד אחרי הבחירות – כשיעלו את המעמ והמיסים, כשיקצצו בחינוך, בבריאות, ברווחה ובביטחון – העם ייצא שוב ויאמר את דברו. אבל עד אז, אנחנו מתעקשים להיאחז בכמה שטוב לנו וכמה שיכול להיות שלא יהיה לנו רע. אני יודע, זה משפט מסובך, אבל מגיע מכל הלב.
