שלום לחבריי הלונדונים מחברכם בממרח התיכון, שנמצא על סף קריסה בכל מובן אפשרי – נפשי, מזג אווירי, כלכלי ומשפחתי. לא המזרח התיכון – אני!
השבועות האלה בסוף אוגוסט, שבהם אין שום סידור לילד בן השלוש, אבל אתה ממשיך לעבוד כאילו החיים נמשכים כרגיל – הם הסיוט בהתגלמותו. ותוסיפו לכל זה את נתניהו, את ליברמן בתפקיד שר הביטחון ואת אורן חזן… אני לא יודע אם הכרתם אותו – מדובר בחבר כנסת שמגלם בתוכו את כל הפרודיות על פוליטיקאי שנעשו מעולם, ואני לא יכול לפרט יותר כי הוא נוהג לתבוע את כל מי שכותב עליו מילה שאינה מבין התיאורים: חכם, יפה, מצליח וענוג.
אני לא יודע מה קרה אצלכם בסוף אוגוסט, גם האנגלים התרבותיים נשארים ללא גן ילדים? ואם כן, האם להורים יש חופש באותו זמן? כי זה פשוט הגיוני, אם הילד בחופש נראה לי שכדאי שההורה יהיה גם בחופשה כדי שהילד לא יידרס, יעלם או סתם יחולל פיגוע כי משעמם לו. בדבר אחד אני בטוח – אחרי שנגמרת אימת אוגוסט, אין לכם שם באנגליה חודש שלם של חגים שעומד לעוט עליכם תוך חודש בדיוק. השנה זה יוצא מאוחר – באוקטובר, בדרך כלל זה מתנפל ישר בספטמבר ואז באמת לא איכפת לך שיבואו החברה מדאעש (רובם יוצאי לונדון לא?) ויורידו לך את הראש, כי מה זה באמת משנה כבר? עם ראש, בלי ראש… לפחות בלי ראש הילד לא אוכל לך אותו וזה עוד ילד שאני מחבב באופן מיוחד! אבל גם הוא מסתובב כבר שבוע וחצי ולא מבין לאן נעלמה הגננת, המשמעת, החברים וסדר היום הזכור לטוב, שבו הוא פוגש הורים מחויכים, בלתי מזיעים ולגמרי לא עצבניים, שמתים לקחת אותו מהגן כי הם מתגעגעים אליו באמת.
עכשיו אני מתגעגע רק לריק, לעולם בלי כלום, בו איש לא יודע שאני קיים, אני לא יודע שאוגוסט קיים – ולשקט השקט הזה. ולא שלא ניסינו להיות הורים סוג אלף?אלף. לא חסכנו שקל על בילויי הקיץ לילד; לקחנו אותו עד לרודוס הרחוקה, למלון בו הכול כלול – חוץ מהאושר, השלווה והנעימות כך הסתבר – כדי שיהיה כמו כל הילדים בגן שהוריהם הטובים לוקחים אותם לחול מדי שנה עוד מגיל שנה וחצי. כך גילינו שמלון הוא בעצם מחנה מעצר להורים ולילדים. למה למען השם אנחנו עושים את זה? אנחנו ההורים אני מתכוון. למה כל כך חושב לקחת את הדרדקים הקטנים לחוץ לארץ בגיל כל כך צעיר? הרי הם נהנים בבריכה של הקאנטרי בדיוק באותה מידה. הם מאושרים בפארק ממול בדיוק כמו בפארק הפרפרים ברודוס, כי בגיל הזה מה שחשוב זה שהפטל יגיע בזמן ואם תהיה קצת במבה מעוכה – גם טוב. הנוף הרבה פחות חשוב. אבל לא, אנחנו נראה להם עולם כבר בתקופת הרחם והם בגיל חמש יקיפו את המונה ליזה פעמיים – אחרת מה נספר להורים האחרים ביום כיפור בפארק?
ויש עוד עניין קטן באוגוסט הספציפי הזה – חציתי את ה?55 אוגוסטים, וזה אומר שעברתי כבר יותר מחצי, אם להיות אופטימי, ובעצם שני שליש כבר מאחורי אם להבין באמת את מצב הכרס שלי המתחילה להשתפל ואת מצב הסוכר בדמי המידלדל. עברתי שני מספרים בעייתיים השבוע – את גיל 55 ואת משקל ה?105 קג. בעוד זה עולה, השני ממהר לעלות גם והדבר היחיד שיורד זה מצב הרוח. וממול, יש עוד אחד שלא מתכוון לרדת לעולם וזהו ראש ממשלתנו האהוב והיקר שעושה פה מה שהוא רק רוצה, רק לא את מה שאנחנו רוצים – שזה קצת שקט, מעט שלום ומחירי דירות נמוכים יותר ממשקל גופינו, באופן יחסי כמובן.
אבל אנחנו, ששרדנו את הכול כלול ברודוס, את החום ואת הטמטום של אוגוסט, נשרוד גם את נתניהו הזה. לא כולנו, לא לעד, אבל נשרוד. אה, כן, שתהיה שנה טובה!
