בעידן בו התקשורת היא מיידית וזמינה וילדים ומחשבים הפכו למילים נרדפות, תמים מצדי לחשוב שהמרחק בין לונדון לאשקלון או העובדה שהכותרות בעברית לא מגיעות כל בוקר לתוך הבית, אולי יחסכו לו את ההתמודדות ולי את הצורך להסביר.
מלחמה וילדים הם מושגים שיובילו כל הורה להסברים מפותלים ולמאמצים נואשים לתאר מציאות שאתה לא ממש רוצה לתאר לילד שלך. אולי זה היה עובר לו מעל הראש, כמו מרבית החדשות שמציצות אליו מעל מסך המחשב או הטלוויזיה, ואולי הייתי יכול לדחות את ההסבר לעוד שנתיים של חסד. אבל סבא וסבתא שלו, ההורים שלי, הם ממקימי אשקלון והם, איך שאבי אמר לי בפשטות לא יעזבו את אשקלון אפילו לרגע, כי זאת הדרך שלנו להלחם ואם לא אנחנו אז מי היא באמת אשקלון?… וכשהבית של סבא וסבתא או סבתא רבא וגם של לא מעט דודים, מופיע בחדשות אז פתאום גם החדשות של אבא הופכות מעניינות לא פחות ממה שקורה ב’היי סקול מיוזיקל’. לפתע אני מוצא את עצמי מתחבט בשאלה – לשתף או לא לשתף? הרי לונדון רחוקה והוא עדיין קטן (7), וכל כך נוח לא לשתף אותו במה שקורה ובמה שנוחת, לא פעם רק כמה מאות מטרים, מהבית של סבא וסבתא, מהנדנדה ועצי התפוז שהוא כל כך אוהב. מצד שני אנחנו משפחה ישראלית שאוהבת עד כלות את המדינה, מהפלאפל ונופי הגולן ועד לסנדלים, לשקיעות בקיסריה ולחבר’ה מהמילואים – אז מה עכשיו, כשבאמת נמדדים על הישראליות ועל החיבור למדינה, עכשיו ניתן למזג האוויר האפרורי והמקפיא, ל’פישנ’צ’יפס’ ול’סיילים’ בקניונים להפוך את הריחוק ליותר נוח?
אני עולה במעלית בדרך למשרד והשאלה עוד מתגלגלת בראשי. בקומה השנייה מצטרף אלי המוביל של מיכלי המים המינרליים למעלית ובנימוס מהנהן לי לשלום. לפתע הוא מחייך ובהערה קצרה אחת פותר לי את הדילמה אתה בטח מה זה שמח שאתה פה ולא בישראל, הוא אומר. כאן יותר בטוח, יותר קל – שם המצב מאוד קשה. צמרמורת מהירה. אתה יודע, אני אומר לו, אין מקום שהייתי רוצה להיות בו עכשיו יותר מבישראל ויוצא מהמעלית.
אני חושב כמה אני מתגעגע ודואג למשפחה באשקלון שממשיכה לשחק את המשחק הישראלי של לא לדאוג הכל בסדר, לחברים בארץ שחיים את המלחמה והמתיחות – מי תוך כדי ריצה בשטח, בעזה, ומי בוויכוח רווי יצרים על האם להמשיך או לעצור – תוך לגימת קפה הפוך בשנקין. ובערב כשאני חוזר מיום נוסף של פגישות ושיחות על ישראל, אני מושיב את הבן על הספה ומספר לו מה קורה בארץ ומה קורה באשקלון. כן, גרסה קצת מרוככת ופשוטה, אבל אמיתית לחלוטין ולאט לאט, צעד צעד אני מכיר לו את המציאות הישראלית, את המלחמה, את השאיפה לשלום, את הגעגועים לבית ואת זה שכישראלים אין מקום רחוק מדי.
הכותב הוא המנהל העסקי של מגבית בריטניה ה-UJIA ושליח קרן היסוד.
