מועדון הג’אז האגדי רוני סקוט’ס שבסוהו, לונדון, הוא מקור עלייה לרגל לחובבי ג’אז זה למעלה מ-60 שנה. המושג ג’אז ב-2019 יכול להתפרש בצורות שונות ומגוונות, וגם במועדון הקלאסי הזה היריעה נרחבת מאוד. מה שבטוח הוא שבתכנייה החודשית ניתן למצוא אמנים בינלאומיים בעלי שיעור קומה לצד נגנים שיוצרים מוזיקה צעירה חדשה ומקורית, עם הרבה חופש ביטוי ואלתור – אולי הסממן המובהק היחיד שנותר מההגדרה הקלאסית לג’אז.
שלישיית ירון הרמן, שהופיעה שם בחמישי האחרון, נמנית עם אותם אמנים נדירים המשלבים איכויות קלאסיות עם קול ייחודי שיכול להשתייך רק לרגע הנוכחי. ירון הרמן בן ה-38 הוא פסנתרן מחונן, שנמצא כבר יותר מ-15 שנה בצמרת הג’אז הבינלאומי. הוא גדל בתל אביב ואל הפסנתר הגיע רק בגיל 16, לאחר שפציעה קטעה את קריירת הכדורסלן המבטיחה שלו. תוך זמן קצר, היה הרמן לשיחת העיר בסצנת הג’אז. הריצו חמש שנים קדימה והפסנתרן הצעיר כבר עשה לעצמו שם כעילוי גם בפריז. מאז 2001, הרמן מתגורר בפריז, אבל אם יש מקום אחד בו הוא נמצא באמת בבית, נראה שזה בצמוד לפסנתר.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
מוזיקה עם מרחב דינמי שמשאיר מקום לדמיון
המועדון היה מלא בשבוע שעבר והקהל דרוך וקשוב. ההרכב – הרמן עם זיו רביץ המתופף הקבוע שלו וברק מורי בקונטרבס – ניגן בעיקר חומרים מהאלבום האחרון, שנקרא Songs of the Degrees. בעברית זה נשמע הרבה יותר מוכר – ״שירי המעלות״.
זו מוזיקה אנינה ואלסטית, לעיתים מינימליסטית, שדורשת מהמבצעים (כמו מהמאזינים) רוב קשב בכדי לקבל את מנת הרגש שהיא מעניקה בחזרה. זהו רגש מהורהר ולרוב לא גועש. כזה שבא בשקט ולא משתפך. מוזיקה עם מרחב דינמי שמשאיר מקום לדמיון, אבל במקביל גם זורק אותו לכמה כיוונים.
במקומות מסויימים, הנגינה של ירון הרמן מזכירה מאוד את קית’ ג’ארט, אולי גדול המאלתרים בפסנתר בעשורים האחרונים. גם ברד מלדאו הוא השפעה הכרחית. סגנונית, הרמן אולי קרוב למלדאו ולג’ארט, אבל קולו המוזיקלי הוא מקורי וייחודי לו.
השלישייה מנגנת כמו על בהונות
בעדינות ובאלגנטיות, עם חיפוש ותנועה והרבה יופי הרמוני, השלישייה מנגנת כמו על בהונות. הסולן העיקרי הוא כמתבקש הרמן, והוא לחלוטין לא כאן כדי להרשים בביצועים טכניים או לבלוט כמנהיג ההרכב. הנגינה שלו היא בעיקר זורמת וקשובה – בין אם לאיזה קול פנימי שמובל על ידי המלודיה הכתובה או מתמרד ומתרחק ממנה, ובין אם בחיבור לנגנים האחרים. ולמרות שאלו שותפים שווים למאמץ הביצועי, אין ספק שהם מתאימים עצמם לפסנתר.
בכמה מהקטעים (לדוגמה, Our love – הקטע היפהפה הפותח את הדיסק החדש), הבס מצטרף לפסנתר בנגינת המלודיה, מה שמוסיף נפח וצבע אחר, עמוק יותר, לצלילים. המתופף זיו רביץ מנגן נפלא – שילוב בין האזנה וגמישות ל״דרייב״, וטכניקה מיוחדת שמשלב עוצמה ורכות. הסולו שלו הוא נקודת שיא בערב, לאו דווקא בזכות הווירטואוזיות שלו, אלא יותר בשל האיפוק והבגרות שבו, ההימנעות מפורקן והחתירה להמשכיות ופתיחות למשהו הבא אחריו.
לקראת סוף הסט השני, משהו משתנה ואל הזרימה הקסומה ואוורירית משהו, שליוותה את הערב עד כה, נוספים גוונים מעט ים-תיכוניים, כאשר הרמן חוסם את פטישי פסנתר הכנף ביד שמאל ובימין מייצר צלילים דמויי עוד. זוהי פתיחה מפתיעה לסטנדרט הקלאסי You don’t know what love is. במקור בלדה איטית, המוכרת בביצועים של בילי הולידיי וג’ון קולטריין, וכאן עם גרוב פאנקי מדליק. זהו אחד משני קאברים. השני שמופיע מיד אחריו ומסיים את החלק הרשמי של הערב הוא Heart shaped box של נירוונה, אותו הרמן חידש כבר ב-2010 באלבומו Follow the White Rabbit.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
ואז חוזרים הרמן-מורי-רביץ להדרן קצר וסוגרים את ההופעה עם קטע מקורי נוסף שמחזיר לאווירה המהורהרת יותר. זו היתה הופעה איכותית של אמן מעמיק ומקורי שכבר הוכיח את עצמו, אך מוסיף ומחפש. וזהו היופי שבג’אז של ירון הרמן.
* מחפשים עוד מוזיקאים ישראלים שמופיעים בלונדון? ברוני סקוט׳ס תתקיים בתחילת אוקטובר הופעה של גיטריסט הג׳אז עוז נוי בשני ערבים שונים.
