תערוכתו החדשה בטייט מודרן מנסה להתמודד עם התפישה הרווחת, לפיה הסיבה להשפעתו הרבה אינה איכות יצירותיו אלא העובדה שהוא ברא מחדש את שוק האמנות העולמי כמעט לבדו, ומבקשת לבחון את יצירותיו באופן אסתטי טהור. אבל יחסו של הירסט לכסף הפך לחלק כה אינטגרלי שכמעט בלתי אפשרי לבקר את יצירתו באופן ישיר.
התערוכה כוללת את כל יצירותיו האייקוניות – הכריש המפוחלץ, הזבובים שגדלים ומתרבים רק בכדי להימשך למכשיר שיקטול אותם, ארונות התרופות, ציורי הנקודות והמאפרות. התערוכה כוללת עבודות מכל שלבי הקריירה של הירסט, אולם משמיטה במהלך אוצרות נבון את נקודות השפל, כמו עבודות הסרטן והציורים הנוראיים שהציג הירסט באוסף וואלאס ב-2009. הבעיה הגדולה של התערוכה היא שכמעט בלתי אפשרי לבחון את היצירות בתמימות שמפרידה אותן מהתהילה והשערורייתיות שמקיפה את דמותו של הירסט. לא פחות מזה, כל כך הרבה כבר נאמר על יצירתו, שקשה לבחון את אמנותו מכיוון חדש ומפתיע.
אבל ההפתעה מגיעה מכיוון העבודות המוקדמות ביותר משנות ה-80′ שיצר הירסט בתור סטודנט. החלל הראשון מציג מחבתות וארונות מטבח מינימליסטיים בסגנון דונלד ג’אד, מייבש שיער בוויטרינה שמחזיק כדור פינג פונג מרחף באוויר. לצד אלה מוצג גם ציור הנקודות הראשון (שצויר בידי הירסט עצמו) וארון התרופות הראשון. גם העבודות שיצר בחמש השנים שלאחר מכן, כמו הכריש, הזבובים והטלה, שומרות על רעננות. הירסט חוזר לעבודות אלו ללא הרף, מנסה להחיות אותן, אך לשווא. עבודתו איבדה במשך השנים את הנועזות ותחושת הקלילות שלה.
בעיה נוספת שעולה בתערוכה היא ששום דבר באמנותו של הירסט לא עובר טרנספורמציה. הכול שם עומד באופן ליטראלי להחריד בפני עצמו. הכבשים, ארונות התרופות, ארונות המכשירים הרפואיים. גם החזרתיות, שתמיד הייתה חלק חשוב ובלתי נפרד אצל הירסט, מחלישה במקרה הזה את העבודות. הטענה שמדובר בביקורת על השוק שתומך בהירסט פשוט לא עובדת והנקודות, בדומה לפרפרים ולגלולות, ממשיכות לכל אורך התערוכה, משתנות בגודל ובכמות אך תמיד משעממות.
התערוכה מסתיימת עם מספר פסלים שקשה לאמוד את מידת הוולגריות וחוסר הטעם שלהם. יכול להיות שזו ביקורת אירונית על טעמם הדוחה של האספנים הסופר-עשירים, על אופיו הדוחה של שוק האמנות ועל המקום שהירסט ממלא בו. זה באמת היה מחליא לולא היה זה כה אווילי.
