לצלצול הטלפון האחרון שלי ליעל רכוב (51) לא יכול היה להיות תזמון גרוע יותר. זה היה למחרת היום בו פגעו חמישה טילי גראד באופקים. אחד מהם פגע ישירות בבית בו שהתה באותה שעה משפחה, שכללה תינוק בן שבועיים וילד בן תשע שהוחשו לבית-חולים בבאר-שבע. בדרך לאותו בית חולים, כדי לבקר את אשתו הכורעת ללדת, היה יוסי שושן, תושב אופקים, שנהרג בהפגזות מרצועת עזה. יעל, מביתה שבירושלים, עמדה במרכזו של מאמץ כמעט מלחמתי לסייע לתושבי העיר במצוקתם. במקרה הזה, מדובר היה בשאלה של חיים ומוות.
למרות קרבתה לטווח הטילים של עזה הנשלטת בידי החמאס, אופקים היא עיר שחסרים בה מקלטים ציבוריים, ו- 25 מתוך 60 גני הילדים שבה אינם ממוגנים. התושבים יכולים לקבל התראה על יציאתם של טילים מהרצועה, אולם רבים מהם לא יגיעו למרחב מוגן במהלך מנוסתם. לגמרי במקרה, יום לפני מתקפת המחבלים בדרך לאילת, הייתה יעל במשרדו של מתן וילנאי, השר האחראי להגנה על העורף, בניסיון לסייע בהגנה על העיר. זה אמר לה כי אם ייתן כסף לאופקים, יצטרך לתת גם לערים אחרות הממוקמות סמוך לרצועה ולכך אין תקציב. יעל, כדבריה, התחננה על לבו לתקצב לפחות שני גנים הבנויים מעץ ולא מבטון. והיום, היא אומרת לי, היה וילנאי בעיר והורה למפקד פיקוד העורף להוריד עשר מיגוניות לאופקים. אולם המיגוניות צריכות להתחבר לתאורה, כל אחת עולה 5,000 שקל, עשר עולות 50,000 שקל, ולעירייה אין את הסכום הזה.
תעלה ותבוא
כאן נכנסת יעל לתמונה. היא לוחצת על כפתורים, היא מושכת בחוטים והיא מפשפשת בכיסים. עד לפני שבע שנים היא ישבה לה בנחת בעיירה האנגלית המפורסמת, אסקוט, שבה ובסביבותיה התגוררה כ-16 שנה יחד עם בעלה, שמו אחי, ובנותיהם, אשלי וקטיה. יעל הייתה פעילה בקהילה המקומית (הלא יהודית), הייתה ממייסדיו של ארגון צדקה שפעל להקמת הוספיס בבית החולים, הת’רווד, ובשנותיה האחרונות שם הייתה גם מעורבת בפעילות ציבורית רחבה, בעיקר בתחום החינוך.
הפעילות הפילנטרופית והעסקית הביאו את יעל ובעלה אף לביקורים בארמון המלוכה, בבית הלורדים ובדאונינג סטריט, בימים בהם ישבו בו טוני ושרי בלייר. הזוג תמיד הקפיד להגיע כל שנה למשחקי ווימבלדון, לאחר תום מרוצי הסוסים באסקוט וכשהרגאטה בהנלי הגיעה לסיומה.
בעלה היה איש עסקים, שהתמחה במחשוב מערכות פיננסיות וקידם פיתוחים חדשים בתחום הביו-טכנולוגיה, שהעניקו לו תהילה בינלאומית. הוא אף שימש כדירקטור בבנק NatWest והיה חבר במועצות מנהלים של תאגידים גדולים אחרים. לאחר פטירתו ממחלה קשה, היא חזרה ארצה ועד מהרה מצאה את עצמה במרכז עצבים שונה לחלוטין. בתחילה היא עירבה את עצמה בפעילות למען שיקומם של יישובי הצפון בעקבות המלחמה בלבנון ועד מהרה פנתה דרומה, לפורום הנגב ולעיר אופקים, שאותה החליטה לאמץ כאילו הייתה בת אובדת.
בפועל, הממשלה משלמת מס שפתיים לפריפריה ועושה מעט מאוד למענה, היא פוסקת חד משמעית. מה שמעניין אותם זה מדינת תל-אביב. הפריפריה לא יצרנית, אינה משלמת הרבה מיסים, היא רחוקה, אינה צועקת חזק ולא מאיימת. לעיתים סותמים לה את הפה כמו הודעה על הקמת מפעל הזנה, וזה נכון לגבי כל ערי הפיתוח. קריית שמונה אינה שונה.
לאופקים אמנם יש עירייה, אבל היא מנוהלת על ידי ועדה קרואה, שמונתה על ידי משרד הפנים, המעסיק גם חשב מלווה המפקח על כל הוצאה כספית. 26,000 תושביה הופקרו להם לנפשם, לא רק בכל הקשור לרווחתם, אלא אף לביטחונם הפיזי. ההפגזה אפשרה לנו לזכות ברמת קשב סבירה. כולם רוצים לעזור. במצב חירום נפתחים לבבות וארנקים…
והיא דווקא אופטימית: הגיע השלב שבו התושבים הפסיקו להתבכיין ולעזור יותר לעצמם. אופקים כבר נמצאת במקום אחר. ב-2014 תסתיים הנחת מסילת הברזל שתחבר בינה לבין באר-שבע ותל-אביב. זה יהיה שינוי רציני, שכן המרחק לתל-אביב יקוצר לשעת נסיעה בלבד. כרגע, יותר עוזבים את אופקים מאשר מתיישבים בה. הצעירים עוזבים למרכז הארץ בחיפוש אחר תעסוקה ולכן עלינו ליצור מקומות עבודה ולשנות את מאזן ההגירה באיזור.
כאן מונה יעל רשימת מיזמים העתידים לשנות לחלוטין את פניה של הבת המאומצת. עמותת אלפא לפיתוח אופקים, בראשה היא עומדת, תחנוך בחודש אוקטובר הקרוב קהילת סטודנטים. לאחר מכן תגיע הקמתה של שכונת מגורים לקציני קבע של הצבא, במקביל יוקם איזור תעשייה ובעקבותיו יגיע אף ענף תיירות והשמיים הם הגבול. האם הרדיפה אחרי קומץ שקלים כדי להגן על פעוטות מקומיות אינה מרפה את ידה? הרי עלות התקנת התאורה על המיגוניות כמוה כמשכורתו של שר בממשלת נתניהו. לא, היא דווקא אופטימית לגבי עתיד אופקים. היא שוקדת על פיתוחה של עתודה מנהיגותית ורואה לפניה אופק ורוד. היא פסימית לגבי הממשלה.
ממרוץ סוסים לסחר בסוסים
יעל, בעלת השכלה בפיתוח אורבאני, מציינת את העובדה שגם אופקים נוטלת חלק במחאת האוהלים. בינתיים היא מכבה שריפות. כאשר היה צריך לשכן סטודנטים במקום היא לא היססה לרכוש עבורם שלוש דירות. על תרומתה האישית היא מעדיפה לשמור על הצניעות.
האם היא מתגעגעת לאסקוט הירוקה והמעתירה? כאשר אני מתגעגעת, אני באה לבקר ואני עושה זאת 3-4 פעמים בשנה ומתגוררת בדירה שהשארתי לעצמי שם. היא גם קרובה ל’הית’רו’. אבל יש הבדל תהומי בין שתי העיירות. האחת טובלת בירוק ובעושר רב, השנייה מתיבשת תחת השמש הקופחת, אבל לאופקים אני מרגישה מחוברת יותר. המהומות שהיו באנגליה לא יתרחשו בישראל. האנגלים אינם סופרים את הזרים. זוהי קהילה החיה בתוך עצמה… בניגוד למה שעשיתי באסקוט, שם רק התלוננתי על עוולות, באופקים אני מנסה לתקן ולשנות.
מי שהתגוררה עשור וחצי ליד המקום בו נערך מרוץ הסוסים החשוב ביותר בעולם, יודעת מן הסתם דבר אחד או שניים על מרוצים, אף כי בארץ מדובר יותר בסחר סוסים… כאן נקטעת שיחתנו. אחד מפעילי העמותה מתקשר דחוף מקו החזית ומבקש את עזרתה. היא נוסעת מיד אל היעד בו תשהה עד חצות. למחרת תיסע לשם שוב. המיגוניות כבר בשטח. למי יש זמן פנוי לעיתונות כאשר העיירה בוערת?
