קלסטרופוביה וקולאז&#8217;ים על הבמה

בתחילה הוא נכתב כביוגרפיה על ידי ג’ון לאר. ב-1987 עובד הספר לקולנוע בבימויו של סטפן פרירס ובכיכובם של גארי אולדמן ואלפרד מולינה וכעת זוכה הסיפור לעיבוד מחודש במחזה, שנכתב על-ידי סיימון בנט בהשראת הביוגרפיה של לאר והיומנים של אורטון עצמו.

כריס ניו משחק באופן אמין ומפורט את אורטון, ואת דמותו של האליוול מגלם בהצלחה רבה מאט לוקאס כשהחיבור ביניהם חזק ומעניין לצפייה. לוקאס בא בעיקר מעולם של קומדיה וסגנון המשחק שלו אינו מסורתי ולכן שונה מזה של ניו וגם מזה של גוון טיילור המצויינת (שמשחקת את גב’ קורדן – השכנה החטטנית והמסורה). לזכותו של לוקאס ייאמר שהוא לוקח את התפקיד ברצינות גמורה ולא מנסה להצחיק. הוא מצליח ליצור דמות אמינה ולהעביר את השבירות והכאב שלה.

מעניין שדמותו של האליוול זוכה להבנה במידה מסויימת בעיבוד תיאטרלי זה, בייחוד לגבי המניע שהוביל אותו לבצע את האקט הטראגי של רצח והתאבדות. דמות זו היא בעצם גיבור המחזה, מה שהופך את העיבוד הזה למורכב ואפילו עמוק עוד יותר. היחסים בין אורטון לבין האליוול נראים קלסטרופוביים בהרבה מאלה של זוג נשוי רגיל, אך ניתן היה להראות יותר את הקרבה ביחסים אלה ואת מה שבכל זאת גרם להם להישאר יחד שנים ולחלוק חלל צפוף ודחוס.

התפאורה של ההצגה מבוססת על מימדי החדר האמיתי שבאיזלינגטון בו חיו השניים כשמונה שנים, מה שעוזר להמחיש את תחושת הקלסטרופוביה של החלל. חיתוכי קולאז’ים שאותם יוצר האליוול ממלאים בהדרגה את החדר, היכן שהאליוול מסתגר כמעט לאורך כל המחזה ומצבו הנפשי מחריף ככל שהצלחתו של אורטון גוברת. לקראת הסוף מקבלת התפאורה מימד נוסף ומשקפת בצורה מטפורית יותר את התדרדרותו הנפשית של האליוול ונוצר אפקט מרשים, שכמו גם ההצגה כולה, נחקק בזיכרון גם הרבה אחרי שהמסך יורד.