יאנג, סוס עבודה בעל רקורד מרשים של פוריות מוזיקלית מאז שנות ה-60′, הוציא עשרות אלבומים ושמו גם הולך לפני כפעיל חברתי ומבקר חריף של החברה הצפון אמריקאית. לאחרונה הוציא יאנג את אלבום הסולו ה-34 שלו – ‘פורק אין דה רואוד’ (2009). האלבום המוצלח משלב את הצד הרוקיסטי המחוספס שלו לצד קולו המאונפף והעדין. הוא מפתיע לעתים בהרמוניית קולות שמזכירה את ימיו ב’קרוסבי, סטיל, נאש ויאנג’ רק בעיוות קל ומתבקש, כמו לדוגמה ב’רק לשיר שיר לא ישנה את העולם’. יש גם בכותרת זו משום התפכחות עצמית שמכירה באובדן הכוח התרבותי שהיה פעם לשירי הרוק.
גם הקליפ של שיר הנושא ‘פורק אין דה רואוד’ מראה לנו כיצד יאנג פוקח את עיניו לעולם סביבו ומנסה להישאר רלוונטי, שם הוא מצולם בביתו שר את המלים בסרטון דל איכות ותקציב יו-טיובי ממוצע, מה שבא גם לידי ביטוי בשיר המדבר על המשבר הכלכלי – Cough Up The Bucks בו הוא מדקלם שוב ושוב את המנטרה תעביר ת’דולרים ושואל שאלה תמה בביקורתיות ישירה ופשוטה לאן כל הכסף נעלם?.
המופע הפותח של להקת ‘הפריטנדרז’, לכאורה נראה מנותק מהרוח הרוקיסטית של הפסטיבל, אך למעשה, יאנג הוא זה שהציג את מעמידי הפנים הבריטיים אל ‘היכל הרוק’ ב-2005 ושם גילה לנו שהוא בעצם הושפע מהם רבות. אומנם את ‘הפריטנדרז’ אנחנו זוכרים בזכות להיטי פופ-רוק סכריניים כמו ‘דונט גט מי רונג’, אך בתחילת דרכם הם נשמעו די דומה ליאנג של היום. יאנג עבר תהליך הפוך – את השירים האקוסטיים המתקתקים שלו, כמו ‘הארט אוף גולד’ הוא התיך מאז שנות ה-80 לשירי רוק חשמליים המטפטפים קרמל של רעשי גיטרות היישר אל תוך האוזניים.
לרוק, אם כן, יש טעמים רבים אך בסופו של דבר הוא עשוי מאותם חומרים, ובצדק חשבו להם מארגני הפסטיבל כי הקהל, חובב המוזיקה, שהרוק עדיין כבד בליבו, ייהנה מהשילוב בין שועלי הרוק המנוסים בכדי ליצור יום מגוון של הנאה צרופה.
פרטים במדריך.
