אני ציוני ומתנגד לחרם על ישראל!, צהלו כותרות העיתונים היהודיים בלונדון בתחילת חודש מרץ, בעקבות פגישת מנהיג מפלגת הלייבור עם ראשי הקהילה. האמנם? ובכן, באותו מפגש נשאל אד מיליבנד על ידי אחד מהנוכחים אם הוא ציוני. כן, אני תומך בישראל!, הוא השיב מיד ופער פיות בשטאטל. אולם למחרת, ציננה לשכתה של המפלגה את ההתלהבות. היא ציינה כי הבוס לא השתמש במילה ציוני וכי בסך הכל הוא הדגיש את מחויבותו לישראל, תוך שהוא מזהיר מפני כל ניסיון להטיל ספק בזכותה של המדינה להתקיים.
ובכן, מיליבנד הספיק להיות ציוני למשך 24 שעות ועובדה זו אינה צריכה להפתיע איש, שכן, מילה טעונה זאת עלולה הייתה לסבך אותו בצרות צרורות, לא רק במפלגתו ובעולם הערבי, אלא אף בקרב האיגודים המקצועיים האחראים בשעתו לבחירתו ולהעדפתו על פני אחיו דיוויד. היחסים בין מיליבנד לבין הקהילה היהודית לא היו טובים במיוחד, בעיקר בגלל כמה התבטאויות שקטלגו אותו בעיניה כאנטי-ישראלי. היה זה בשל דברים שהשמיע על הצורך להפעיל לחץ על ירושלים כדי שתקפיא את ההתנחלויות, הגינוי ששיגר לאחר ההתקפה על המשט הטורקי לעזה, ועל תמיכתו בהענקת חותמת כשרות לנציגות הפלסטינית באום. בכלל, בעיני רבים הוא היה חשוד כפוליטיקאי המנסה להמעיט ברקעו היהודי מתוך רצון להתחבב על האחרים על חשבונה של ישראל.
אולם לקראת חג הפסח, חשף מיליבנד בפני העסקנים היהודים שהתאספו כדי להאזין לדעותיו, כי בליבו יש פינה חמה לישראל, וביטא דברים נמרצים כלפי החרם. הוא אפילו הבטיח לומר לאיגודים המקצועיים, שבעולם המושגים שלו אין שום סובלנות כלפי התופעה. בנאומו המתפייס הוא אף הפתיע את שומעיו בהכריזו כי אין הוא מסיר מן השולחן את האופציה הצבאית נגד איראן מגורענת, אף כי הוא דוגל במשא ומתן ובהטלת סנקציות. בכך הוא חולק על רבים במפלגתו המבקשים להוריד אחת ולתמיד את האפשרות לערוך התקפת מנע נגד משטר האייטולות.
מיליבנד, שנראה באביב 2013 קרוב יותר מתמיד לדאונינג סטריט, הבטיח להגן בחירוף נפש על זכותם של היהודים להמשיך בעריכת שחיטות ובריתות, ולהילחם בחירוף נפש נגד אנטישמיות, אם וכאשר יהיה ראש ממשלה. ובעוד הוא משבח את בריטניה על שהעניקה מחסה להוריו, ניצולי השואה, הוא הפתיע שוב באומרו כי הוא רוחש כבוד והערצה גם לישראל על שהעניקה חיים חדשים לסבתא שלו…
מי הרג את בנו של ג’יהאד?
לא יאומן כי יסופר, אבל דוח חדש של האום העלה את האפשרות הסבירה כי בנו של כתב הבי.בי.סי, שנהרג במהלך התקיפה הישראלית על רצועת עזה בחודש נובמבר האחרון, מצא את מותו דווקא מרקטה של החמאס. מדובר בבנו של ג’יהאד משראווי, שתמונתו בה נראה מחזיק את בנו המת בזרועותיו הופצה בכל העולם והייתה לאחת מסמלי המבצע הצבאי של צהל. בתקיפה זאת נהרגו גם בני משפחה אחרים של הילד, שטענו תמיד כי ישראל הייתה אחראית למותם.
אלא שאנשי משרד הנציב לענייני זכויות האדם באום, שביקרו באתר חודש לאחר סיום הלחימה, הגיעו למסקנה ההפוכה – שההתקפה על בית המשפחה אינה עולה בקנה אחד עם דפוס התקפות האוויר של ישראל. לדבריהם, יש יסוד סביר להניח שפגז פלסטיני שנועד לנחות בשטח ישראל לא הצליח לגמוא את כל המרחק ונפל בתוך שטח עזה. למרבה האירוניה, ישראל עצמה מעולם לא הזימה את הטענה הפלסטינית, אך גם לא קיבלה על עצמה אחריות לתקיפה זו. משראווי עצמו איתן בדעתו כי הדוח שגוי מיסודו וכי אם אכן ידו של החמאס במעל, הרי שזה לא יהסס להתנצל בפניו על הרג בנו.
ההזדמנות האחרונה של תרזה
שלושה מטיפי שנאה מוסלמים סובבו את בריטניה, במהלך שני עשורים, על האצבע הקטנה. עומר בכרי עזב מרצונו ללבנון לאחר פיגועי לונדון, אבו חמזה הוסגר לארצות הברית ואבו קטאדה ממשיך להתל בשרת הפנים, המבקשת בכל מאודה להיפטר ממנו כבר הלילה. ובכן, לאחר ששוחרר מהכלא, בעקבות החלטת בית הדין האירופאי לזכויות אדם, הוא הועבר לכתובת חדשה אי שם ליד בית כנסת מסוים בצפון לונדון – על חשבון המדינה כמובן. אלא ששכר הדירה בטל בשישים לעומת מחיר השמירה עליו, מסביב לשעון, העולה למשלם המיסים – נא לשבת – 100,000 פאונד בחודש!
פרקליטיו של המטיף הפלסטיני מבית-לחם עולים אף הם כסף רב לקופת האוצר והם לא נחים לרגע. בית המשפט אסר על מתנגדיו של איש אל קאעידה זה להפגין ליד ביתו, לפרסם את כתובתו, או אפילו לצלם את בני משפחתו. בשעת כתיבת שורות אלו, הוחזר אבו קטאדה לכלא לאחר שהשוטרים, העוקבים אחר התנהלותו בתוך ביתו, גילו כי הוא מפר את כללי הערבות שלו ומשתמש במכשיר טלפון נייד שלא אמור להיות ברשותו. תרזה מיי היא שרת החוץ השישית המנסה להחזיר אותו לירדן, בה הוא מבוקש על שורה של מעשי טרור, ועתה נקרתה על דרכה הזדמנות נוספת לשגר אותו לשדה התעופה. זאת לאחר שירדן הבטיחה שוב, כי תעניק לו משפט הוגן מבלי להיזקק לעדויות נגדו שנגבו בעינויים.
הצילו, קנוניה יהודית
בחג המולד ב-2007, נהג ניזאר אחמד במכונית היגואר שלו במהירות 70 קמש, בעודו שולח הודעות טקסט לעיתונאים. מיד לאחר מכן, הוא נכנס בתוך רכב חונה והרג את נהגו, עובד זר מסלובקיה. על עבירה זו הוא קיבל עונש מאסר של 12 שבועות בלבד, אולם בפועל ריצה רק 16 ימים. המתקת הדין של העונש, המתוק בלאו הכי, נעשתה תוך התחשבות שערורייתית בפועלו הציבורי. מפלגת הלייבור, אליה השתייך, השעתה אותו משורותיה ומיד אחר כך החזירה אותו לחיקה. בשנה שעברה הכריז אחמד על פרס של עשרה מיליון דולר למי שיצליח לחסל את הנשיא ברק אובמה. הוא עשה זאת בפקיסטן, מולדתו הרוחנית. מפלגת הלייבור סילקה אותו. אולם, שוב, כאשר טען כי דבריו הוצאו מהקשרם, בוטלה החלטת ההשעיה. הלייבור גם לא השעה אותו כשהוא קרא להעמיד לדין בריטים יהודים המשרתים בשטחים במדי צהל.
עתה, במקום להודות לשופט שהטיל עליו בשעתו עונש כה מגוחך, הוא מאשימו כי שיגר אותו לכלא בלחצם של יהודים, בעליהם של כלי תקשורת, המבקשים להעניש אותו על עמדתו בסוגיה הישראלית-פלסטינית. חרתה להם העובדה שביקר בעזה וכאפיה לצווארו. לא רק זאת, הוא סיפר לקהלו הפקיסטני בשפת האורדו כי אף שופט אחר לא רצה לדון בעניינו, ולכן, בית המשפט העליון מצא לנכון לשגר שופט מיוחד כדי שזה ירשיעו. אותו שופט, הוא הוסיף, התקבל לבית המשפט העליון לאחר שסייע לעמית יהודי של טוני בלייר בעניין חשוב. הוא רמז ללורד לוי.
אחמד (היום 55) נחשב ללורד המוסלמי הראשון ולצעיר שביניהם. בלייר, שהפך את בריטניה לגן עדן למטיפי שטנה מוסלמים, חיפש לו מועמד לבית העליון ומצא, כמעט ברחוב, איש עסקים, יליד קשמיר הפקיסטנית, אותו חשב לאיש ציבור מתון. זה לא היסס לנשוך את היד המאכילה אותו וסטר על פרצוף מפלגתו בכל הזדמנות. האם גם הפעם יטען כי דבריו הוצאו מהקשרם וכי התרגום מאורדו לאנגלית לא היה מוצלח דיו? בכל מקרה, זו הוכחה נוספת לאפסותו של המוסד הקרוי בית הלורדים.
