מתוך שאיפה לצאת מהביצה המוזיקלית המקומית, הם הגיעו אל דבלין לקראת סוף המילניום הקודם, שם החלו להופיע בפאבים מקומיים ועם השנים בנו לעצמם שם וקהל, וכיום הם נחשבים לתופעה עולמית.
המוזיקה שלהם היא אינסטרומנטלית, וסגנונם הייחודי מוגדר כמטאל לטיני המבוצע על גיטרות ספרדיות. רודריגו מנגן את המלודיות הקליטות וגבריאלה אחראית על חטיבת הקצב. האחד משלים את השנייה – אם רודריגו הוא מילוי של בוריטו, אז גבריאלה היא הטורטייה התוחמת אותו. למרות תפקידו החשוב של הראשון, הצמד הזה היה נשכח בתהום הנשייה לולא היכולות הקצביות המדהימות שגבריאלה נוהגת להרביץ על הגיטרה עם מהירות וטכניקה, שהן בעצם סוד הקסם של הדואו. תיפופה על העץ והמיתרים הוא חגיגת קצב הנשמעת כמו משהו בין יריות שמחה באוויר בחתונה מקסיקנית לבין רקיעות הרגליים בריקוד אירי.
בשנת 2006 הם הוציאו את האלבום שהניף אותם מעלה, הנושא בפשטות את שמותיהם – Rodrigo y Gabriela. המבקרים העריכו ושיבחו אותו וגם הקהל ברחבי העולם החל להשתרך אחריהם בהמוניו. זוהי תופעה מיוחדת מאחר ומדובר בסך הכול במוזיקה יחסית פשוטה שאת צליליה מפיקות שתי גיטרות, ואינה כוללת אף שיר עם מילים או להיטים.
את אלבומם האחרון, 11:11, הם הוציאו בשנה שעברה והוא ההמשך של הקו המוזיקלי שלהם, אך מהווה גם מעין מחווה לגיטריסטים הידועים – מהנדריקס ועד אל דימיולה. קטע נוסף מתוכו נכתב בהשראת להקה של נגני עוד מנצרת, בשם לה טריו ג’וברן.
מלבד הקטעים המקוריים והמקפיצים שלהם, הם נוהגים לבצע על הבמה גירסאות כיסוי של שירי מטאליקה בעיבוד מעניין, הלהקה שהיוותה את מקור ההשראה שלהם. מאיזושהי סיבה הם מבצעים גם קלישאות גיטרה די מאוסות, כמו – Wish You Were Here של פינק פלויד, בו הם נותנים לקהל לשיר את המילים ומדרגות לגן עדן של להקת לד זפלין. אך נראה שהקהל דווקא נהנה מהביצועים האלה ומשתף פעולה. אין עוררין על כך שיחד הם מביאים אל עולם הפופ הדיגיטלי והמסונתז רוח חיה ומבורכת, ובז’אנר המוזיקה הכלית הם מחזירים עטרה ליושנה.
פרטים נוספים במדריך
