מספרים על יהודי אחד התפלל בבית הכנסת בקול כל כך חזק, עד שאחד המתפללים לחש לחברו: “תגיד, הוא מדבר עם הקב”ה או עם השכנים?” החבר חייך וענה: “עם הקב”ה. רק שהוא מפחד שהשכנים יחשבו שהוא לא מספיק מאמין…”
הצחוק הזה, כמו הרבה בדיחות יהודיות טובות, מסתיר אמת לא קטנה. לפעמים אנחנו בטוחים שככל שנצעק יותר – נצליח יותר. אבל לא תמיד מי שצועק הכי חזק, הוא גם מי שצודק.
כשהייתי בחור ישיבה צעיר, קיבלתי – כמו כמעט כולם – פטור מהצבא. למה? כי שיחקתי אותה משוגע. ככה ההורים שלי עשו, ככה הקהילה עשתה, וכך חונכתי. אף אחד לא באמת עצר לשאול אם זה נכון או לא. פשוט ככה עושים.
עם השנים התבגרתי. הבנתי שזה לא נכון. לא כלפי המדינה, ולא כלפי עצמי. אבל אז כבר היה מאוחר. על התיק שלי התנוססה חותמת שלא אפשרה לצה”ל לגייס אותי. אז החלטתי לעשות את מה שכן יכולתי והחלטתי ללכת להתנדב במשטרת ישראל.
מאמרים קשורים
אני זוכר את היום הראשון שבו קיבלתי תעודת שוטר ונשק אישי. הייתי בטוח שעוד רגע השמיים ייפלו. הרי גדלתי על סיפורים כאילו עצם לבישת מדים היא חציית קו אדום. אבל השמיים נשארו במקומם. להפך. הרגשתי בפעם הראשונה שאני עושה משהו טוב עבור עם ישראל.
והיום, כשאני עובד לצד אנשים ששירתו בצבא, אני רואה את היתרון שהם קיבלו. לא רק בנשק או בכושר. הם יודעים להוביל אנשים, לקבל החלטות תחת לחץ, לפקד על צוותים. הצבא העניק להם כלים לחיים. לפעמים אני מסתכל עליהם ואומר לעצמי: חבל שלא זכיתי גם אני לעבור את המסלול הזה.
לפעמים אנשים חושבים שאני מספר את הסיפור הזה כדי להציג את עצמי כגיבור. ממש לא.
אני מספר אותו כי אני יודע בדיוק איך חושב בחור ישיבה בן 18. הייתי שם. אני יודע מה מפחיד אותו. אני יודע מה מספרים לו. ואני גם יודע שביום שמישהו יבוא אליו עם איומים, אזיקים וכותרות בעיתונים – הוא לא יתקרב לצבא אפילו עוד צעד אחד.
אבל אם ידברו אליו בכבוד, אם יראו לו שיש דרך לשמור על הערכים שעליהם גדל, ושגם אפשר לתרום לעם ישראל בדרכו – יש הרבה יותר סיכוי שהוא יקשיב.
כי אם רוצים לשנות דור, צריך לדבר אל האנשים, לא עליהם.
אז מה בעצם אני מנסה לומר? הוויכוח על גיוס החרדים שוב בוער. כולם צועקים. כולם מאיימים. כולם בטוחים שרק הם צודקים.
דווקא כאן אני נזכר בסיפור יפה מחסידות קארלין, הידועה בתפילותיה הרמות. מספרים שפעם הגיע אחד המתנגדים אל אחד מאדמו”רי קארלין ושאל אותו בעקיצה: “רבי, למה אתם צועקים כל כך בתפילה? וכי אתם חושבים שהקב”ה לא שומע גם בלחש?” הרבי חייך, ביקש ממנו להתקרב, וצבט אותו צביטה קטנה. “איי!” צעק האיש. “כואב! מה עשית?” השיב לו הרבי: “אתה רואה? כשכואב – צועקים.”
ואולי כאן בדיוק נמצא ההבדל. יש צעקה שנובעת מכאב אמיתי. כזו שבוקעת מהלב. אבל יש גם צעקות מסוג אחר. צעקות שנועדו לייצר כותרות, להדליק את הרחוב, להרוויח עוד מנדט או עוד כמה דקות של תהילה. על הצעקות האלה כולנו משלמים.
דעתי פשוטה: בחור שיושב ולומד תורה באמת – צריך להמשיך ללמוד. מנקודת המבט של הציבור החרדי, לימוד התורה הוא חלק מעם ישראל וחייבים להיזהר בכבוד התורה. העולם עומד על לימוד התורה. כך גם התפתח ההסדר שנקבע בשנותיה הראשונות של המדינה עבור תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם.
אבל באותה נשימה אני אומר דבר נוסף: כל מי שאינו לומד – צריך להתגייס. בלי יוצא מן הכלל. לא מפני שמישהו רוצה “לחנך” את החרדים, אלא מפני שזו אחריות בסיסית של כל אזרח. אני גם סבור שהדרך היחידה להגיע לשם היא באמצעות סנקציות כלכליות ברורות והוגנות.
לא אלימות. לא מעצרים. לא לגרור בחורים לניידות משטרה. אלא כלל פשוט: מי שאינו לומד ואינו משרת – לא יקבל את אותן הטבות שמקבל מי שנושא בנטל. זה לא עונש. זו אחריות.
יש פתגם שאומר: “בכוח אפשר לשבור דלת, אבל אי אפשר לפתוח לב.” את לבו של בחור ישיבה לא תפתחו עם שוטרים. תפתחו אותו עם שכל. עם כבוד. ועם אחריות.
מה קורה היום? סיימנו – או יותר נכון, עדיין לא סיימנו – מלחמות בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן. וכבר פתחנו חזית חדשה: מלחמת אחים. את המלחמה הזאת אף אחד לא ינצח.
אני אפילו לא מאשים בעיקר את החילונים בממשלה. דווקא את הנבחרים החרדים אני שואל: מתי בפעם האחרונה הקשבתם לבוחרים שלכם? רוב הציבור החרדי לא שורף פחים. לא חוסם כבישים. לא מחפש עימותים. הוא רוצה ללמוד תורה, או לצאת לעבוד. או לפרנס את המשפחה. או פשוט לחיות בשקט. אבל מי שמצטלם למצלמות הם הקיצוניים. והפוליטיקאים יודעים שקיצוניות מביאה כותרות.
הגיע הזמן לומר את זה בקול: הגיע הזמן לפריימריז גם במפלגות החרדיות. בעבר היו גדולי תורה שכל הציבור נשמע לדעתם. היום המציאות מורכבת הרבה יותר. יש כמה וכמה מנהיגים. וכל אחד מרגיש צורך להיות יותר קיצוני מהשני. לפעמים בשביל הכותרת, לפעמים בשביל כוח פוליטי, ולפעמים גם כדי לפתוח עוד קצת את כיסיהם של נדיבים מעבר לים.
אני מסתכל גם על מה שקורה כאן באנגליה. בחודשים האחרונים הרחובות מלאים בהפגנות. בעד ישראל ונגד ישראל. בעד איראן, נגד ארצות הברית. ולפחות במבחן הרחוב, נדמה שהמפגינים הפרו־פלסטינים מצליחים יותר. לא מפני שהם צודקים יותר, אלא מפני שהם עושים יותר רעש, יותר כותרות, יותר בלגן. וכשיש יותר רעש – המצלמות מגיעות.
אבל אנחנו הרי יודעים שלא כל מי שעושה הכי הרבה רעש, גם צודק.
בדיוק את זה קראנו בפרשת השבוע. בלעם יצא לקלל את עם ישראל. הוא בא עם מילים קשות ועם הרבה מאוד רעש. אבל הקב”ה הראה לו שיעור קטן. אפשר לתכנן קללות, ובסוף יוצאות ברכות. “מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל.” אולי גם אנחנו צריכים ללמוד מזה. לא כל מלחמה חייבים לנצח בצעקות. לפעמים דווקא המילה הטובה מנצחת.
ובעוד ימים ספורים ניכנס לימי האבל היהודי, ימי בין המצרים, ימים שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. רק לאחר מכן נזכה להגיע לחודש אלול – חודש הרחמים והסליחות.
חז”ל לימדו אותנו שהחורבן לא התחיל בגלל אויב מבחוץ, הוא התחיל בגלל מה שקרה בינינו. בגלל שנאת חינם. ואם החורבן התחיל מבפנים – גם הבניין יתחיל מבפנים.
לסיום, אני נזכר בעוד שני משפטים ששמעתי במהלך החיים. סבא שלי היה אומר: “כששני אנשים צועקים אחד על השני, אף אחד מהם לא שומע. רק השכנים.” נדמה לי שבתקופה האחרונה גם השכנים כבר התעייפו לשמוע אותנו. תרתי משמע.
ופעם אמר לי חבר משפט שלא יצא לי מהראש: “אתה יודע מה ההבדל בין ויכוח בבית המדרש לוויכוח בפוליטיקה?” שאלתי אותו: “מה?” הוא ענה: “בבית המדרש מחפשים את האמת. בפוליטיקה מחפשים מי יקבל את הקרדיט.” ומאז אני חושב על המשפט הזה לא מעט.
אולי הגיע הזמן שנפסיק לשאול מי ניצח בוויכוח, ונתחיל לשאול מי הפסיד ממנו. כי בינתיים, זה כולנו. אולי הגיע הזמן שנבין שלא כל מה שאפשר לעשות בכוח – כדאי לעשות בכוח. יש דברים שאפשר להשיג רק עם מוח. כי בסופו של דבר, את עם ישראל לא יבנו מי שיצעק הכי חזק.
את עם ישראל יבנו מי שידע להקשיב.
