אנגליה אני הגולה, הזרה, חלק מהמיעוט שכבש את לונדון. עבורי זה סיבוב שני פה. ריפליי. לפני עשר שנים הייתה הפעם הראשונה ומעוררת ההשראה. מאז, זרמו המון דגים רקובים בתמזה, אפילו לוויתן הגיע ועשה כותרות. השתלטות עולם הבידור – כבמסע הצלב, עד לערוץ הטלוויזיה האחרון.
תרבות ה’כוכב נולד’ לפי דרישת הקהל, מגיעה פה למימדי ענק בתוכניות כמו ‘אקס פקטור’. מיליוני אנשים מרותקים למסך הטלוויזיה ובוחרים את המבצע הטוב ביותר. האמריקן איידול בהתגלמותו. אור הזרקורים מופנה יותר ויותר לבובות על חוט ופחות ליוצרים. ‘ביג בראדר’ – דוגמה מעולה לחתך התרבות, או שאפשר לומר שגדל פה מצע פורה להתרבות חיידק הפרסום. תחת אותו גג, שמייצג בעיני את אוכלוסיית לונדון, שוהים שחקנית, קומיקאי בורח, חבר פרלמנט, כוכב רוק, גבר-אישה וכוכב ספורט אמריקאי. אבל מי הזוכה? הצעירה הבלונדינית שבכלל הושתלה שם לא כמפורסמת.
תופעת לוואי של הפרסום לאמן יוצר, הפכה להיות המטרה, והדרך כבר פחות חשובה. כנראה שלאזרח האנגלי כיום, אתה אייקון תקשורתי מוכתר, גם אם שכבת עם מאמן נבחרת הכדורגל הלאומית.
סלבריטאים מנותחי פנים ואופי, שכחו את המטרה של מרידה במוסכמות וחופש הביטוי היצירתי בכדי לעורר אנשים ולהפיח בהם תיקווה לעולם טוב יותר. סדרות טלוויזיה מצויינות כמו, שרלוק הולמס ואגתה כריסטי, הפכו לסדרות שיטור ואלימות בסגנון אמריקאי, המפענחות מיקרי רצח שאינם רחוקים מהמציאות. אופיום להמונים. גם המבורגר עם שקית צ’יפס החליפו את שעת התה המסורתית .
עשב שוטה גדל ביערות העד הקסומים. עשב שלא נותן מקום לעצי היער לגדול.
עדיין אני משווה את החיים פה לחיים בישראל. לאור המצב בארץ כרגע, דמיינתי לי את אריק איינשטיין כראש ממשלת ישראל – לאחר שנודע לי כי טוני בלייר חלם להיות כוכב רוק והיה אמרגן של להקת היפים.
כמדינה שמייצגת את עולם המוסיקה ורוק בריטי משובח, מרגש אותי ללכת ברחובות לונדון בידיעה שתחת השמיים האלו יצרו את טובי היצירות בעולם. אני עדין מחפשת את גברת מוזה.
פנטזתי על מקום שיש בו עיתונים שיגרמו לי להתחיל את היום בחיוך. כותרות בעיתון, כמו: האם יוקו אונו קיימה יחסי מין עם פול מקרתני – שהתנאי של אישתו בעלת הרגל האחת להתחתן איתו הוא שיפסיק לעשן סמים – והאם רובי ויליאמס הומו, מצד אחד מעלות חיוך על שפתי – מצד שני הייתי שמחה ליותר צבעים חוץ מהצהוב הזה. כמו ציטוט משיר חדש, ההתעסקות בעיקר חסרה.
בתחנת הרדיו מגוון התחנות מבורך. שיר שסומן כלהיט (במחיר של 2500 פאונד לסינגל בחנות תקליטים ועוד 4500 פאונד לכתבת אמצע במגזין רוק) מוכיח את העסק שמאחורי המוסיקה, את התעשייה המשומנת שדוחקת את האמנות לפינה מעורפלת. דרך אמן או דרך יחצן?
הצד השני של הפאונד. שמח, חופשי. ניראה כי פה חלומות גדולים יכולים להתגשם וכי הגבינה פה יותר עשירה ומגוונת. ניראה כי הכול אפשרי. כי בלונדון גר זאב עם כבש או ישראלי עם איראנית… כשזה מגיע לסיפורי אהבה בלונדון, האופק הוא הגבול. הכול עדיין ניראה בגדר אפשרי. יש פה המון הקראה, יכולת ביטוי עצמית גבוהה, חופש ביטוי; אני שרה ברחובות עם כל הבתים מעוררי ההשראה, היערות, הטירות הקסומות ובתי הקברות שמזכירים לחיים את החיים.
