שורשיה של התנועה הפוטוריסטית טמונים ברעיונותיו של המשורר והוגה הדעות פיליפו תומאסו מרינטי, ותערוכה זו מציינת יובל לפרסומו של המניפסט הפוטוריסטי הראשון שלו ב-1909 בעיתון הצרפתי ‘לה פיגרו’.
במרכז התערוכה ‘פוטוריזם’, עומדות מספר עבודות היסטוריות שהוצגו ב’תערוכה הפוטוריסטית’ המהפכנית בגלריית ‘ברנהיים’ הפריזאית ב1912- תערוכה שהפיצה את בשורת הפוטוריזם וטיילה לאחר מכן ללונדון ואירופה. השפעתה של ‘התערוכה הפוטוריסטית’ על חוגי האוונגרד הצרפתי, הבריטי והרוסי, הייתה עצומה, והתערוכה בטייט בוחנת את היחסים המורכבים וחילופי הרעיונות בין קוביזם לפוטוריזם.
באופן אירוני, העבודות המעניינות ביותר בתערוכה הן דווקא אלה של פיקאסו, בראק, גאודייה-ברזסקה ומלביץ’ – שלמרות שניהלו דיאלוג פורה עם רעיונות פוטוריסטים לא היו אמנים פוטוריסטים גרידא, וביקור בתערוכה מזכיר עד כמה למעשה נטמע הפוטוריזם בקוביזם.
בראשית הפוטוריזם קרא מייסד התנועה, מרינטי, לאנשי הרוח, להיפתח ביצירתם לתהליך התיעוש והמיכון וראה במכונות ובטכנולוגיה יופי מסוג חדש. למרינטי חברו בוצ’יני, קארה, רוסולו, באלה וסווריני, שחלקו את התלהבותו לתנועה, מהירות, עוצמה, העזה ומרדנות ואת הרצון ליצור אפיקי ביטוי חדשים. הפוטוריסטים אימצו וחגגו את הקידמה הטכנולוגית והמהירות וסגדו לחיים האורבאניים והתעשייתיים. משיכתם למכוניות, רכבות ומטוסים והאופן שבו חוו את החידושים הללו ניכר לא רק בתכני עבודתם אלא גם בדרך שבה ציירו, ששמה דגש על צבעים בוטים ותנועה.
אך ביקורת רבה הופנתה כלפי התנועה והעומדים בראשה, בטענה שהלאומיות שדגלו בה גובלת בלאומנות. אהבתם של הפוטוריסטים למכונות, לכוח והבוז שרחשו למסורת ולפמיניזם התפרשו כטוטליטריות חדשה, ויש כאלה הטוענים שתרמו להתפתחות הפאשיזם באיטליה. לפיכך, קצת מפתיע לגלות שהתערוכה לא מקדישה דיון לאופן שבו הפוטוריזם השפיע על התרבות הרשמית תחת שלטונו של מוסוליני. השתיקה הזו מטרידה ומעלה שאלות נוקבות לגבי הפרדת הוויזואלי מהפוליטי.
התחושה הכוללת שעולה היא שעל אף הפירסומים, המניפסטים וההכרזות, נכשלו הפוטוריסטים ביצירת אמנות רדיקלית שמצליחה לבטא את רעיונותיהם העתידניים. למרות זאת, זו הזדמנות נדירה לחזות בכמה מהיצירות המרתקות והמשפיעות ביותר במאה ה-20 ולהתגעגע לתקופות בהן אמנים הרגישו שיש במי למרוד.
