ידיד שלי, מקומי, פנה אליי לפני כמה חודשים במבט מושפל. האיש הינו מתעשר חדש. אולי נכון יותר לומר מתעשר חדש ישן. או בקיצור, שיפוצניק עוד מישראל. מבחינה פוליטית הוא ממוקם מעט ימינה מהרב כהנא, תהא מנוחתו עדן. משהו העיק לידידי עד כדי צביטה בלב. הדבר טרד את שלוותו וימיו ולילותיו, כמעט שבר אותו. הדבר היה געגוע. געגוע לחבר יקר. חבר ותיק. חבר נאמן. קוראים לו אחמד. או סעיד. או עטאף. מה זה בעצם משנה השם, העיקר שיהיה פועל טוב.
ניסה אנגלים. מילא שהיו עצלנים, מילא שלא הסכימו לעבוד מעל 14 שעות ביממה, מילא שהתעקשו לקבל לפחות שכר מינימום. אבל כשבמקום חומוס ומטבוחה הוציאו בייקון וביצה – ידידי נשבר.
ניסה ישראלים. שוד ושבר. חמדנים וגרידיים. תמיד מנסים לזרוק את העבודה על האחרים. אחרי שבוע רוצים לפתוח עסק בעצמם. אם תפנה אליהם את הגב – מיד יתקעו בך סכין. זה לא שחסר בלונדון ערבים, הוא אמר. אבל הם דפוקים. עובדים בכל מיני עבודות, לאו דווקא בניין ומטבח. טמטום.
במקום שירכזו את כל האנרגיה במה שהם טובים בו, מתפזרים.
באותם ימים עמד ידידי על סף ייאוש, ואף שקל חזרה לארץ. אלא שאנחנו מדברים על ימים אפלים בהיסטוריה הבריטית, וכיום האיש משוטט ברחובות צפון לונדון שהוא זחוח וקורן. לצידו, בצעדים כבדים, הולכים שני בלונדינים חסונים, מוכתמים בכתמי סיד. אין להם בעיה עם השכר היומי שלהם (שהוא סך כל העודף שפלט מדחן החניה לכף ידו של ידידי באותו יום נתון). שעות השינה שלהם מאוזנות (אחת בכל לילה) וגם התנאים הסאניטריים (הודות לכמות הממטרים הנדיבה בעיר לונדון) מעולם לא היו טובים יותר.
אלו הם כמובן הפולנים. הפקיסטנים החדשים של האנגלים. הערבים החדשים של הישראלים (שכמה מהם בעצמם פולנים). כמה יפה לראות איך כל מעגל בסוף נסגר.
והייתם צריכים לראות איך ניקולאס מנגב יפה חומוס בסיבוב. נכון, לסטניסלב היה קצת קשה עם המטבוחה – אבל תסמכו על ידידי שהתעקש ולחץ ולא הרפה.
אחרי הכול, בשביל מה יש חברים?
