עמוס גיתאי הוא קולנוען שבעצם היה אמור להיות ארכיטקט. נסיונות איומים וטראומטיים משירותו במלחמת יום כיפור, שינו את מסלול חייו והביאו אותו לעסוק בקולנוע ולפתח סגנון ייחודי ואישי שקשור לנרטיב הישראלי. בין סרטיו: כיפור, ירושלים ועכשיו רבין, היום האחרון.
סרטו החדש של גיתאי מגולל את האירועים שקדמו לרצח רבין. בשיחה שאחרי הסרט, גיתאי מספר שלפני הסרט ערך תחקיר מקיף ושכל מה שמופיע בסרט באמת קרה ולהכול יש תיעוד. גיתאי מספר שהוא למד רבות במהלך הכנת הסרט. הגילוי העיקרי היה עם כמה אלימות והסתה מימין התמודד יצחק רבין בזמן שניסה להגיע להסכם שלום, ובמובן מסוים, זה הסיפור הגדול של הסרט, והסיפור שאולי צופים מבחוץ, כאלה שלא חיו בארץ באותה תקופה, כמו הקהל הבריטי שהיה בהקרנה, פחות מודעים אליו.
האורך הגיתאי המפורסם
ההתרחשויות בערב העצרת ואחריה, מעשיו של יגאל עמיר לפני הרצח ובחקירות אחריו, מובאים בסרט, כאשר הסיפור שזור ומסופר דרך עבודת ועדת שמגר, ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את רצח ראש הממשלה יצחק רבין. בסרט משולבים קטעי ארכיון מהתקופה וגם סצנות שיחזור של אירועים אמיתיים שקרו.
לאורך 153 הדקות של הסרט, גיתאי מביא את סיפור הרצח, כפי שנחרת בתודעה הישראלית הקולקטיבית. סיפור של אסון ושל שבר, של תקווה למציאות של שלום שנגדעה, וגם של ציבור שלם שהאמין שהסכמי אוסלו ימיטו אסון על ישראל ופעל להסית נגד רבין ולהתיר את דמו. גיתאי ועורך הסרט, אריק קוטייה, שעבד גם עם שון פן וניקול קידמן, השאירו בסרט לא מעט סצנות חתוכות, מראה לקרע בזמן ולקרע בעם שגרם הרצח.
בסרט שבו קאסט גדול של שחקנים נפלאים, כמה סצנות בלתי נשכחות: קטעי שחזור של ישיבות רבנים וטקסי פולסא דנורא בתקופה שקדמה לרצח, שחזור עבודת ועדת החקירה ועבודת השופטים, וקטעי ארכיון מתוך הפגנות הימין ובייחוד מההפגנה בכיכר ציון בירושלים, שבה נואם ביבי מעל המרפסת מול קהל מוסת ומשולהב, שמחזיק תמונות של רבין במדי אס.אס. עוד קטעים מטלטלים: עוד בוועדת החקירה שמתעקשת שהתמונה יותר רחבה, שאי אפשר להסתכל על רצח רבין, בלי להסתכל על ההתנחלויות, ראיון מרגש ועצוב עם לאה רבין ודברי שופט בית המשפט העליון מאיר שמגר בסיום דוח ועדת החקירה לרצח, שמתחילים בתקופה שאחרי הרצח ונגמרים כשהוא יוצא החוצה אל רחוב מלא בשלטי הבחירות של מערכת הבחירות האחרונה. עוד קרע בזמן.
אז למה זה לקח לו 20 שנה
עם תום הסרט, גיתאי נשאר לשיחה עם הקהל. בתשובה לשאלה למה לקח לו כל כך הרבה זמן לעשות את הסרט, השיב שהוא לא מוטרד מכך כי את סרטו כיפור לקח לו 27 שנים לעשות. הוא סיפר כמה רבין היה מנהיג בעל שיעור קומה, כמה אהב את הפשטות והכנות של רבין, ואת המחויבות הטוטלית שלו לעם ולתפקיד.
גיתאי סיפר שיצא לו להתלוות לרבין בנסיעות לוושינגטון ולקהיר בזמן הסכמי אוסלו וגם לראיין אותו לסרטו ירושלים. הוא מספר שהוא רואה את רבין בתור פטריוט שהאמין שהוא לוקח סיכון מחושב בנתיב שעשוי להביא לשלום ולכן ערך את הסכמי השלום צעד צעד ובזהירות ומתוך הרבה מחשבה על העתיד והבנה שישראל תוכל להתקיים באזור לאורך זמן רק במסגרת הסכם שלום. לדבריו, רבין האמין ששלום פירושו שגם הצד השני ראוי לחיים בטוחים וטובים, ודוגמה מאלפת לכך הוא מביא בקטע הנאום של רבין מקהיר על הסכנות שבנסיגה חד-צדדית מעזה.
בשיחה על המצב כיום בארץ, גיתאי לא מסתיר את דעתו שבנימין נתניהו הוא מנהיג ציני ותאב כוח, רחוק מרבין כמרחק מזרח ממערב. שהכוחות הימניים הקיצוניים של אז – הם עכשיו הקולות השולטים בממשלה, ושזו בחירה של בנימין נתניהו שהוא די חזק כדי לבחור את את בני הברית שלו בקואליציה כרצונו. הוא לא מסתיר ביקורת מהשמאל המוחלש בישראל על טעויות טרגיות שנעשו, למשל אחרי רצח רבין, כאשר פרס והשמאל העדיפו לא לנקוב בימין הקיצוני כאחראי לרצח רבין, ולכן הפסידו אז בבחירות והחמיצו את ההזדמנות להגיע להסכם שלום.
גיתאי מספר שהוא מודאג מהמצב בארץ, מההגבלות על חופש הביטוי ומהכרסום המתמשך בדמוקרטיה, ושהתשובה שלו לכך היא להמשיך לעשות סרטים על הארץ, שאותה הוא אוהב, כי חייבים להישאר אופטימיים, לשמור על התקווה ולטפח אותה.
