תושבי השכונה מזדעקים ומנסים למנוע את הרכישה בכל דרך אפשרית כמעט. ברור שמעטה הנימוס והדיפלומטיות נשבר מהר מאוד (מה שבשנות ה-50′ נראה די שקוף), ובמהרה יוצאות לאור האמיתות הגזעניות של התקופה. למרות המחאה, מכירת הבית אכן מתרחשת, ובהדרגה משנה את פני האיזור.
המערכה השנייה מתרחשת ב-2009. השכונה היא כעת ברובה שחורה, כאשר התושבים נותנים בה את תרבותם וצביונם המיוחד. הפעם מגיע לשכונה הצבעונית זוג צעיר (שניהם לבנים), המעוניין לקנות את הבית שעומד בה למכירה. האישה נמצאת בחודשים האחרונים להריונה, והם נרגשים מההזדמנות לעבור לפרוור האפנתי ומתכננים לשפץ ולהרחיב את ביתם. הפעם ההתנגדות באה מהצד השני, כשחלק מתושבי השכונה וועד התושבים מתנגדים לשיפוץ הבורגני, ומן הסתם גם למעבר של הזוג הלבן לשכונה, שהצליחה לשמור על ציביונה התרבותי לאורך תקופה.
הסאטירה חריפה אף יותר, כאשר כל המשתתפים, שחורים ולבנים כאחד, משתמשים בתחילה בביטויים ובשפה בסגנון הפוליטיקלי קורקט, בהתחשבות ובהבנה הדדית ליברלית, ואז בהדרגה גולשים לבדיחות גזעניות. המחזה חושף את העובדה שגם בעידן אובמה קיים מתח גזעני באמריקה, בעיקר כשמעורבים בו עסקי נדלן.
ברוס נוריס הוא אשף ביצירת סיטואציות חברתיות מביכות, בעיקר סביב המעמד הבורגני-הליברלי, ויודע איך להאיר את הצביעות וההתחסדות של מעמד זה. הוא מקלף את השכבות העליונות של הטיפוסים הליברליים והכביכול פתוחים (שכמותם תמצאו באנגליה וגם בארץ), וחושף את מה שמסתתר מתחת לכוונות הטובות.
הבמאי, דומיניק קוק, ששיתף פעולה בעבר עם נוריס (בהפקה העוקצנית המצויינת של הכאב והגירוד מ-2007), בחר בצוות שחקנים מצוין, שיוצר עבודת אנסמבל קומית מדוייקת ומתוזמנת להפליא. הוא גם השאיר את אותם השחקנים בשתי המערכות, מה שמאפשר לשחקנים לגלם מספר דמויות ולהדגיש את כישרונם הקומי. ביניהם בולטת שחקנית מצוינת, שרה גולדברג, שבמערכה הראשונה משחקת אישה חירשת ובמערכה השנייה משחקת את האישה ההרה, שמנסה להישאר פתוחה וליברלית ככל האפשר. האפקט החזק של הטקסט גורם לשילוב של צחוק פרוע ומבוכה חברתית בקהל, ובסופו של דבר נשאלת השאלה – מה באמת השתנה ב-50 השנה האחרונות?
