גם בסרט, מספיק לראות אותו בפתיחה לבוש בחולצת הכדורגל האהובה עליו, היידס (טוטנהאם), ואת מבע הפנים החלול שלו מול מסך הטלוויזיה, כדי להעלות הרבה יותר מחיוך או שניים.
דג’אלילי משחק את מחמוד, מוסלמי החי בלונדון, שמגלה יום אחד שהוא בעצם אומץ לאחר לידתו, על ידי משפחה מוסלמית. ולמרבה הפתעתו הוא גילה שנולד כיהודי, ואת שמו המקורי, סולי שימשילוויץ, הוא מתקשה לבטא ולקבל. את הבושה הוא מנסה להסתיר מסביבתו הקרובה, ותוך כדי מסע שורשים משעשע, מגיע לבית אבות בגולדרס גרין, שם אביו שוכב על ערש דווי. אבל רב עקשן, מאט לוקאס (מהסדרה בריטניה הקטנה), לא מרשה לו לפגוש את אביו הביולוגי, עד שילמד ויבין מה המשמעות של היותו יהודי.
לשם כך הוא מבקש את עזרתו של נהג מונית יהודי-אמריקאי, לני (השחקן ריצ’רד שיף), אותו הוא פגש בנסיבות לא ממש נעימות – האחד עוקף את השני בקללות, השני מחזיר לו בגרירת מכוניתו, וגם לאורך הסרט נוהגים להחליף ביניהם הערות אנטישמיות. לני מלמד אותו להגיד אוי ואבוי ומילות מפתח נוספות ביידיש, ומסביר לו על כל מיני סוגים של יהודים, וגם שישראלים הם לא באמת יהודים. מבדיחות כאלה אפשר אולי להיעלב, אבל הומור עצמי הוא מצרך נדרש כשצופים בסרט זה, במיוחד כשמגלים שאת דמות המטיף-המוסלמי-הקיצוני-המטורף בעצם מגלם השחקן הישראלי, יגאל נאור.
זהו סרט מבדר וקליל הגובל בפרודיה (ואפילו עצמית), ואולי לא המבריק ביותר שנעשה בשנים האחרונות בקולנוע הבריטי. אבל בהשוואה ליצירות מקומיות, שלוקחות זווית פוליטית משוחדת בהקשר יהודי-ישראלי, הכופר ראוי להערכה בשל הטיפול האמיץ בנושא הכול כך רגיש של המתח בין היהודים למוסלמים בבריטניה. הסרט אף מבליט את קווי הדמיון בין הדתות ומשתדל לצחוק על שתיהן כמה שיותר, ובאופן שווה. דתו של דג’אלילי במציאות, אגב, היא בכלל בהאית.
מאמרים קשורים
כ-100 ד’ באנגלית. הצפייה מגיל 15 ומעלה. מחיר הדי.וי.די כ-4 פאונד.
