המחזה הוא מעין הומאז’ למפיקי הוליווד הראשונים, שרובם הגיעו ממזרח אירופה ובעזרת יצירתיות עסקית וכושר הישרדות מפותח תפסו עמדות בכירות רבות בעולם הקולנוע. לדוגמה, סם גולדווין (במקור שמואל גולדפיש) ממקימי סרטי פרמאונט, לואיס מאייר, מ-MGM, ועוד רבים.
רובו של המחזה מתרחש בעיירה קטנה בפולין, שאליה חוזר מוטל מנדל אחרי מות אביו, שהיה צלם העיירה. לפני מותו, הספיק אביו לקנות מצלמת וידיאו והנער הצעיר מוצא את עצמו לפתע מביים סרטים, שכוללים בתחילה את אנשי העיירה בהתנהלותם היומיומית, ולאחר מכן, מלודרמות עסיסיות שבהן הוא משתמש באנשי הכפר כשחקנים ואנשי הפקה. מי שאחראי על המימון (וגם מנסה להיות מעורב בהפקה) הוא יעקב בינדל, שנכבש בקסמי הרעיון הקולנועי. כמובן שיש גם פן רומנטי למחזה, בדמותה של אנה – הגויה היפהפייה, שהופכת להיות מושא אהבתם של מוטל ושל יעקב, וזוכה בתפקיד הראשי.
מה שעובד היטב במחזה ובהפקה הוא רגעי הגילוי של מושגים קולנועיים בסיסיים, שאנו כקהל מודרני לוקחים כמובן מאליו. למשל, הגילוי של עריכה קולנועית ויצירת מונטאז’, קלוז-אפ, זום-אין ואאוט ועוד. גם הרעיון של בית קולנוע, שבו יקרינו את הסרט לכל אנשי העיירה תמורת תשלום, הוא רעיון חדשני שנהגה במוחם, בחיפוש אחר פיתרון יצירתי לבעיה של הצגת סרט לאנשים רבים בו-זמנית. הקטעים הזכורים והמקסימים ביותר בהצגה הם קטעי האנסמבל ובייחוד סצנה נהדרת שבה צופה משפחתו של יעקב בינדל בהקרנה מוקדמת לסרט. המשפחה נותנת ביקורת, לא בהכרח בונה, והוגה באופן קולקטיבי את הרעיון לסרט הבא.
השילוב בין מדיומי התיאטרון והקולנוע מעניין ואפקטיבי. הבמאי, ניקולס הייטנר, משלב באמצעות מסך ענק, שפרוש בכל החלק האחורי של הבמה, קטעים מהסרטים שבהם משתתפים אנשי העיירה. כך אנו מקבלים קטעים מהסיפור המוצגים באופן קולנועי וגם באופן תיאטרלי. את צוות השחקנים של אנשי העיירה מוביל אנתוני שר (יעקב בינדל), שגונב את ההצגה בקסמו ובכריזמה שלו, למרות שמשחקו גובל לעיתים בקריקטורה מעט מוגזמת. לצדו מככב דמיאן מולוני (מוטל מנדל), בוגר טרי של בית הספר למשחק, דרמה סנטר. שניהם, יחד עם יתר אנשי העיירה, מציגים מחווה לעולם שהיה ונעלם ומעורר נוסטלגיה.
