במובנים מסוימים, יותר משהתערוכה של פול קלה (Paul Klee) שמוצגת בימים אלה בטייט מודרן היא רטרוספקטיבה מרהיבה לקריירה של אחד האמנים החשובים של תחילת המאה שעברה – היא סיכום ממצה ומדויק לאחד הפרקים המרתקים והמהפכניים בתולדות האמנות המודרנית. כי גוף היצירה של קלה מגלם בתוכו כל כך הרבה ממה שהייתה התקופה ההיא: קוביזם ואבסטרקט, סוריאליזם ובאוהאוס, שרבוטים פיגורטיביים שובי לב וניסויים מפתיעים בקו ובצבע. ברוכים הבאים למאה ה-20.
קלה, יליד שווייץ, העביר את רוב שנות יצירתו בגרמניה. הוא ראה את הקיסר בא והולך, את חבריו הטובים נקצרים בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, את גלי המהפכנות הקומוניסטיים ששטפו את המדינה לכמה דקות, וגם את זריחתו המבהילה של היטלר. כל אלה שזורים בעשרות הציורים הפזורים בתערוכה.
קלה דאג לקטלג את עבודתו באופן מסודר ומקצועי: לכל ציור הוא העניק מספר סידורי, שלא רק העיד על מיקומו בסדר העבודות אלא גם קבע את מיקום הצגתו בתערוכות. מארגני התערוכה הנוכחית נשארו נאמנים לסידור המדויק שהתווה קלה לפני כ-100 שנה, וכך הם מאפשרים לציורים לפרוש באופן כרונולוגי להפליא את כל סיפור חייו של הצייר-פילוסוף-הוגה-מוזיקאי המבריק הזה. הציור שמסיים את התערוכה, חיים דוממים, הוא גם האחרון שצייר קלה בחייו.
רק כך, כשקלה מפורק לגורמים ומחובר מחדש על קירות המוזיאון הלונדוני, אפשר להתחיל לתפוש עד כמה נועז היה האיש הזה שחלש על שלל ז’אנרים שונים, ינק מאחד, ערבב עם השני ופרץ דרך לטכניקות ציור משונות ומדהימות שאת חותמיהן אפשר לזהות גם באמנות עכשווית. ולא פחות חשוב: אפילו על העבודות המרובדות והמרוכבות ביותר של קלה – למשל אש בירח מלא הכמעט קודר, שבו בחרו בטייט לציור הדגל בפרסומי התערוכה – שורה איזו רוח משחקית, לפעמים אפילו עולצת.
הרוח הזו נותרה איתנה גם ב-1933, כששר התעמולה גבלס הכתיר את קלה אמן מנוון. קלה יכול היה, כפי שעשו רבים, לחזור בתשובה ולהתמסר למכונה הנאצית, אבל זו פשוט לא הייתה דרכו. אני לא יכול לנטוש את האמונה שיהודים אינם נחותים מגרמנים, הצהיר באומץ. וכך, אותה כנות פשוטה שליוותה את קלה לאורך כל הקריירה, אילצה אותו להימלט מגרמניה בחזרה אל שווייץ. שם, ביוני 1940, שבועיים לפני שפריז נכנעה לכוחות הכיבוש הגרמני, נכנע קלה למחלת הסקלרודרמה הכרונית שבה לקה ומת.
זוהי הצצה ייחודית על סטודיו של אמן יוצא דופן.
