אולי לא הרבה שמעו עליה, אבל שני בלוך (37) קבעה היסטוריה בקיץ האחרון כשלראשונה ייצגה את ישראל בענף רכיבת אופני כביש במשחקים האולימפיים שהתקיימו בריו. הגעתי שבוע לפני תחילת המשחקים, היא נזכרת, חלמתי להיות בטקס הפתיחה ופתאום זה מגיע – ההרגשה הייתה פשוט נפלאה. לקח הרבה זמן להגיע לאצטדיון וגם הייתי צריכה להמתין באולם הצדדי עד שמכריזים את שם המדינה, אבל כשנכנסתי, הרגשתי שאני נמצאת בחלום ומנסה לצבוט את עצמי ולהאמין שהוא אמיתי. כשהגעתי עם המשלחת הראשונה של ישראל היה חשוך, אבל למחרת, הנוף המרהיב פשוט הדהים אותי. עכשיו חורף בריו, אז לא היה קר מדי ולא חם מדי. כספורטאית, חייתי בבועה, היה לי חדר אוכל 24 שעות ביממה וחדר כביסות, רק הייתי צריכה לבנות לוח זמנים שמתאים לספורטאי.
בלוך סיימה במקום ה?48 (מתוך 68), אבל לסיים את המסלול זה לא דבר של מה בכך. לקהל הרחב המסלול נראה די מפחיד, אבל צריך לזכור שזה המרוץ ה?25 שלי השנה. אנחנו מגיעים מאוד מוכנים; התאמנתי כמעט כל היום ולמדתי כמעט כל פרט אפשרי במסלול. ידעתי כמעט בכל שלב מה יכול לגרום לבעיות ולאפשרות של התרסקות. לכן, המטרה הראשונית שלי הייתה לסיים את המרוץ – כי יש הרבה התרסקויות, או חוסר מזל של דברים טכניים, כמו פנצר. במהלך המרוץ, פתאום הבנתי שהרגליים שלי ננעלו ופשוט החלטתי להאט את הקצב, ואף על פי שלמרות שהפסדתי את השיירה שהייתה מקדימה, זכרתי תמיד את המטרה שלי – לסיים את המרוץ.
לקראת סוף המרוץ, פתאום התחיל גשם וזה היה די מפחיד, כי באותו בוקר הייתה סופת חול בריו וזה מסוכן. אבל המשכתי בקצב האיטי שלי, בלי לשכוח את המטרה שלשמה הגעתי לתחרות. רגעי הסיום הם הכי מרגשים; כשנכנסים לתוך העיר ריו, פתאום יש מסביב הרבה אנשים שמצלמים, פתאום רואים דגלי ישראל והקהל צועק קדימה שני את תותחית! ואין לי מושג מי הם, ואז פתאום קיבלתי בחזרה את האדרנלין והצלחתי לסיים את התחרות בטעם מתוק.
החלטתי להשיג את הקריטריון האולימפי לפני שאני פורשת
מאיפה מגיעה התשוקה הזאת לענף?
אני מאוד אוהבת אופניים ובמיוחד כשזה מגיע לתחרויות משמעותיות. החלטתי להציב לעצמי אתגר – להשיג את הקריטריון האולימפי, משהו אחרון לפני שאני פורשת וממשיכה בחיים הפרטיים. בסופו של דבר, הגעתי למטרה שלי, אבל זה היה בדרך הקשה, וזה מה שאני רוצה שייקחו מההשתתפות שלי באולימפיאדה – שעבודה קשה מביאה לתוצאות ושההצלחה שלי אולי תפתח את התיאבון לבנות בנבחרת.
האם קיבלת תמיכה כלשהי לאחר שנכנסת לסגל האולימפי?
כמובן, אחרי שהשגתי את הקריטריון האולימפי, נכנסתי מיידית לסגל האולימפי הבכיר וקיבלתי תקציב קבוע, מעטפת שלמה של תמיכה ועוד.
למרות שאת מתגוררת בסקוטלנד?
עברנו לסקוטלנד לפני שנה וחצי. במשך השנה האחרונה, טסתי הרבה לתחרויות בכל מיני מקומות וגם הגעתי לארץ לכמה מחנות אימון. השהייה בסקוטלנד דווקא די עוזרת לי, מכיוון שאני מאוד אוהבת את השקט והרוגע שיש לי כאן כדי לעסוק ברכיבה. למרות שאני די אוהבת את הארץ, הלחץ והמהירות דווקא מפריעים לי להתרכז ולהתאמן.
לא ויתרתי אפילו על הקראת סיפור דרך הסקייפ
בלוך מתגוררת בעיירה באתגייט יחד עם בעלה שי, התאומות עמית ורותם בנות ארבע וחצי, ונגה הבכורה בת השבע. המשפחה עברה בעקבות הצעת עבודה שקיבל בעלה להרצות בבית הספר אדינבורו למנהל עסקים באוניברסיטת הריוט וואט. הוא קיבל הצעה להגיע לכאן במשרה מלאה ובנוסף ולהמשיך את עבודת הדוקטורט שלו, ופשוט לקחנו את ההזדמנות בשתי ידיים.
הילדים הסתגלו בקלות למסגרת הלימודית?
ההתחלה הייתה די קשה. התאומות שלי היו בנות שלוש והגדולה הייתה בת שש וחצי, ובגילים הקטנים לוקחים את זה יותר בקלות. הזמן עושה את שלו, ואפשר להגיד שאחרי שנה וחצי באמת יש שינוי, והן התחברו לילדים אחרים והסתגלו למסגרת.
איך הצלחת לשלב נסיעות למחנות אימונים ברחבי העולם יחד עם גידול משפחה?
הבאנו משפחה – סבתא, אחיינית במשך תקופת ההכנה, הן ידעו שאימא מתכוננת לאולימפיאדה, למרות שהן לא הבינו מה זה. אבל אני שמחה שהגיע הרגע והן ראו אותי בטלוויזיה והתרגשו, והבינו בסופו של דבר. אני חייבת תודה ענקית לבעלי, שפשוט עזר המון ובלעדיו לא הייתי מצליחה להגיע לריו.
האם האימהות שלך נפגעה בגלל אורח החיים שנדרש מספורטאית?
זה באמת ככה. היו לי ימים קשים, הרבה בכי, פתאום יום הולדת שאני צריכה לארגן ואני לא אהיה בו. היו לי הרבה רגעי שבירה, אבל כל ספורטאי חייב להקריב משהו. אמרתי לבנות שאני אוהבת אותן, אבל אני חייבת לטוס כדי להתאמן. הפרידות היו קשות, אבל אחרי יום הם כבר שכחו. לשמחתי, דרך שיפור הטכנולוגיה קל יותר לתקשר ולא ויתרתי אפילו על הקראת סיפור דרך הסקייפ כדי לנסות כמה שפחות למזער את הנזקים.
איך התמודדת עם מזג האוויר?
החורף והרכיבה די קשים בסקוטלנד, אבל ידעתי לאן אני מגיעה והתמודדתי עם הקושי.
את מעורבת בקהילה הישראלית בסקוטלנד?
כן, יש לנו קבוצת פייסבוק בשם ישראלים בסקוטלנד. הם מאוד עודדו אותי בתחרות. אנחנו נפגשים בעיקר בחגים, בכל מיני אירועים וארוחות, ואנחנו ממשיכים להיפגש. אין כאן יותר מדי ישראלים בהשוואה ללונדון….
יש לך עוד חלום שאת רוצה להגשים?
דווקא לא, אני שמחה שאני קמה בכל בוקר שלמה ולא פצועה. אנחנו חוזרים ללימודים ואני כבר מחכה שזה יגיע.
