‘קל יותר להגיע לשמיים, מאשר לקצה הרחוב’ / אמה ויליאמס.
קשה לכתוב ספר אובייקטיבי על הסכסוך הישראלי-ערבי, קשה שבעתיים למי שמשתייך לאחד משני הצדדים. אולם, כפי שספר זה מוכיח, גם למשקיפים זרים הנקלעים לאזור במקרה זו אינה משימה אפשרית, במיוחד כאשר המדובר במחברת שבחרה מלכתחילה להביט על הסכסוך מן הצד הפלסטיני.
אמה ויליאמס לא בחרה להיות אנטי-ישראלית, אבל היא חשה חמלה, אפילו סימפטיה, לצד האחר ואולי אף הגיעה עם כמה דעות קדומות. בכל מקרה התוצאה אינה מחמיאה לישראל ובמידה רבה מניחה מראה מול פניה של ישראל הכוחנית, היהירה והבטוחה לחלוטין בצדקת דרכה.
ויליאמס הגיעה לתקופה של שש שנים כאשתו של עובד אום בירושלים, שאביו הוא איאן גילמור – פוליטיקאי בריטי הנודע בהשקפותיו הפרו-ערביות – והיא אף מודה לו בסוף ספרה. די בכך יהיה, לכאורה, לסתום את הגולל על הספר, אולם זו תהיה מלאכה קלה מידי. ויליאמס, רופאה במקצועה, בעלת טור ועיתונאית, העניקה במה נרחבת להשקפה הישראלית ולא חסכה בקורת מן הצד הערבי. אולם היא ובעלה בחרו להתגורר בכפר פלסטיני קטן ליד ירושלים וכמו תושבים מקומיים רבים ראתה את הסכסוך מזוויתם של אלה שנאלצו להתמודד עם מדיניות המחסומים, הסגר והגדר של מדינת ישראל.
המחברת הגיעה לארץ ארבעה שבועות לפני שפרצה האינתיפאדה השנייה וכך מצאה את עצמה במרכז הסערה בה הייתה צריכה לתמרן בין שכניה הערבים לבין ידידיה במערב העיר בה למדו ארבעת ילדיה. גרוע יותר, היא הייתה צריכה לחוות את גל מעשי ההרג של המתאבדים הפלסטינים לצד פעולות הביטחון והפעולות המונעות של צהל, ופי שהיא מעידה – תקועה וקרועה בין שתי קהילות זבות דם.
לאורך כל הספר היא שומעת ידידים או עוברי אורח ישראלים מסננים באוזנה כי יש להיזהר מהם וכי את ממש משוגעת שאת גרה ביניהם, שלא לדבר על כולם טרוריסטים שרוצים להרוג אותנו, כאילו על מנת להדגיש את אבחנתם הגזענית. הפלסטינים הם ללא ספק האנדר דוג הנופלים קורבן לכיבוש מתמשך שהגיע לעשורו הרביעי, בעוד הכובשים חיים בהכחשה מתמדת לאשר הם מעוללים לילידי הארץ המקוריים. היא מתעכבת רבות על איומי הטראנספר של הימין הקיצוני, על משמעות הסטיקר אין ערבים אין פיגועים, ואפילו מספרת על מתנחלים המשסים כלבים בעובדי אדמה מקומיים. המחסומים אולי אינם מוציאים אותה מדעתה בגלל היותה בעלת דרכון בריטי, אך היא יכולה להזדהות עם הסיוט העובר על משפחות פלסטיניות בעומדן שעות ארוכות לפני החיילים.
ויליאמס מתארת את שנותיה בארץ הקודש כמערבולת, ונראה שעל כך גם קוראי טור זה לא יוכלו לחלוק. שנותיו הראשונות של המילניום הן איומות לשני הצדדים, אך היא מעדיפה לערוך השוואות סטטיסטיות בין מספר הנפגעים משני הצדדים על מנת להוכיח כי תגובת הצד הישראלי על הפיגועים מוגזמת. לא שאין היא מבינה לנפשם של נפגעי הטרור. להיפך, היא אומרת לבני שיחה הישראלים. בן דוד של בעלה נהרג כחייל במעשה הטרור הידוע של המחתרת האירית ב’הייד פארק’, דודה נפצע קלות ליד ‘הרודס’ ועוד בן משפחה נפצע בצפון-אירלנד. זה לא אותו הדבר, היא חוזרת ומצטטת את מה שהיא שומעת בתל-אביב, אבל אין היא משתכנעת כי לטרור הפלסטיני אין קשר לכיבוש.
בשלב מסוים נמנעת ויליאמס מלהתווכח עם ישראלים ובספרה היא נזהרת שלא להביע דעות נחרצות, אך מצטטת פלסטינים הנשמעים הגיוניים ואנושיים. מאידך, התקשורת המערבית, לדעתה, מכסה את הסכסוך בעיניים ישראליות.
כפי שכותרת השם מעידה, לפנינו תיעוד על תלאותיהם של הפלסטינים ואולי הבנה כלשהי לעובדה שבמציאות בה לא ניתן להגיע הביתה בשלום, כבר עדיף להתפוצץ בשם אללה… 454 עמודים.
It’s Easier to Reach Heaven than the End of the Street / Emma Williams. Bloomsbury. £8.99.

‘להמרות את הכוכבים’/ ג’וסלין הורנדל
את הספר הזה לא ניתן לקרוא מבלי להסמיק מבושה. מי לא זוכר את התקרית המפורסמת ברפיח בה מצא את מותו המתנדב הבריטי טום הורנדל? שלוש וחצי שנים חלפו, ודם רב ניגר מאז משני צידי רצועת עזה. אבל מותו של טום, בן ה-21 לא היה רק שורה אחת במאזן הדמים. הוא היה תחילתה של סאגה מתמשכת בסופה הובא לדין החייל הישראלי שהניח אותו במתכוון על הכוונת.
אמו ג’וסלין, שכתבה את הספר בעקבות הפרשה, מתעדת את ילקוט הכזבים של צהל שהכחיש תחילה כל אחריות לירי ולא היסס אף להאשים את הקורבן במותו. מיותר לציין שאין זה הצבא הראשון, אף לא האחרון, שאינו שש להודות בטעות. אולם התנהגותה של המדינה כולה הייתה מבישה בלשון המעטה.
די אם נזכיר את העובדה שאחרי שהמשפחה החליטה להעביר את בנה לבית-חולים בלונדון, מצאה המדינה לנכון להעלות אותו על מטוס נוסעים רגיל בו יכלו עוברים ושבים להעיף מבטים סקרניים על האלונקה בה שכב. די אם נאמר כי המדינה שילמה 8370 פאונד עבור עלות העברתו של טום – והצ’ק חזר! די אם נכתוב כי במהלך משפטו של החייל היורה ניסתה ההגנה לטעון כי טום נפטר כתוצאה מרשלנות רפואית בריטית. הצד הישראלי עשה הכול כדי לרחוץ בניקיון כפיו במקום להודות במעשה מיד לאחר התחקיר הראשוני.
עד היום לא זכתה משפחת הורנדל לקבל מישראל התנצלות רשמית על שאחד מחייליה (תייסיר ואליד הייב, שאינו יודע אפילו קרוא וכתוב) קיפח את חיי בנה. להיפך, השנים האחרונות היו מבחינתה מסכת של התעללויות רצופות שקרים והתחמקויות, היוצרים רושם של מדינה המבקשת להציל את עורה באמצעות טריקים פרימיטיביים שהיו מתאימים יותר לאחת מן המדינות השכנות. צהל סבור היה כי אם ימלא פיו מים וישמור על קשר של שתיקה, יונח לו. אחר כך נקט בהכחשה גורפת כטקטיקה אחרת. גם כאן הוא התבדה. רק נחישות ההורים השכולים להביא את היורה לספסל הנאשמים הכריעה את הכף. אפילו טוני בלייר ושר החוץ שלו ג’ק סטרו לא סייעו להם. היה זה מאבק איתנים של שניים מול מכונה משומנת של דוברים ופרקליטים שניסו לטייח את כל שלבי החקירה ואולצו לבסוף להודות באמת.
אין זה ספר פוליטי, אף כי אמירות פוליטיות מופיעות בו. ג’וסלין הורנדל (שהייתה בעבר הרחוק מתנדבת בקיבוץ) כתבה בעיקר על בנה, אבל בין שורותיו מפעפע זעם גדול נגד צהל וממשלות ישראל ובריטניה. יאסר ערפאת ניצל את התקרית והפך את טום לשאהיד, אבל אף כי לא התרשמה מהמחווה, היא מגוללת בהרחבה את המצוקה הפלסטינית.
כותרת הספר לקוחה מהקעקוע שהיה קבוע על זרועו של טום והיה המוטו של חייו: ציטטה מ’רומיאו ויוליה’. גם חייו שלו הסתיימו בטרגדיה. 310 עמודים.
Defy the Stars / Jocelyn Hurndall. Bloomsbury. £16.99.



































