תאמרו מה שתאמרו על דעותיו האנטי-ישראליות של אבי שליים, אבל לא תוכלו להתכחש למסלול חייו המעניין. בתוכנית ‘דיספאצ’ס’, שעסקה בתרומותיו של הלובי הישראלי, ובאירועים אחרים הוא נכח בצד הלא נכון של העימות. שליים עושה שימוש בעברו הישראלי כדי להתייצב מעברו השני של המתרס, וספרו האחרון שהינו אסופה של 30 מאמרים שנכתבו ב-25 השנים האחרונות, חותם סופית הגדרה זאת.
לא שהפרופסור מאוקספורד מתכחש לזה, כבר בדברי ההקדמה הוא כותב כי הוא משתייך לאותם היסטוריונים הסבורים שישראל נושאת באחריות להנצחתו של הסכסוך במזרח-התיכון. יחד עם זאת הוא סבור שהקמתה של ישראל גרמה אומנם עוול לפלסטינים, אך מכיר בלגיטימיות של המדינה בגבולות 48′. הוא מציין שיש כאלה הסבורים שיש בכך סתירה פנימית, אך הוא סבור שליהודים נעשה עוול וגם להם עומדת זכות ההגדרה העצמית.
נכון שלא הערבים ביצעו את הטבח הברברי בארצות אירופה, אך יש להשלים עם העובדה שהרוב בעצרת האום העניק לישראל את ברכתו. המדינה קיבלה חותמת כשרות חוקית, גם אם לא כל מה שחוקי הוא אכן צודק. שליים טוען כי מלחמת ששת הימים העניקה לישראל הזדמנות פז להשתמש בשטחים שכבשה כקלפי מיקוח להשגת שלום עם שכנותיה, אולם היא העדיפה אותם על פני שלום.
חודשים ספורים לאחר שאבק המלחמה שקע, החלה ישראל להקים את התנחלויותיה הראשונות ובכך הפכה לכוח קולוניאלי. ב-1993 הגיעה לפרשת דרכים נוספת כאשר חתמה על הסכמי אוסלו. במשך שנים רבות הוא ניהל ויכוחים עם ידידו הפלסטיני, אדוארד סעיד, שהתנגד לאותם הסכמים. היום הוא משוכנע כי סעיד צדק. יורשיו של רבין הרסו את היסודות עליהם הוא בנה, יחד עם ערפאת, את הפיוס בין שני הצדדים. רק לרבין היה האומץ לפתור את הסכסוך, בעוד שרון, אלוף הפיתרונות האלימים, הרמבו היהודי, ייצג את הזרם הברוטאלי והגזעני ביותר של הציונות. הוא ואחרים יצרו עובדות המונעות מהפלסטינים כל קיום עצמאי ופוליטי בארצם.
לכאורה, על פניו, נשמעים דבריו של שליים כהגיוניים במסגרת הפולמוס הנצחי, הנושא את הכותרת מי אשם. אבל הכותב מצטיין בזיכרון סלקטיבי. אוסלו התנפצה לא בגלל מותו של רבין או עליית ה’ליכוד’ לשלטון, אלא בגלל מעשי הטבח שביצע החמאס כדי להכשיל את ההסכם. רבין נרצח אומנם על ידי ישראלי, אך ברחובות תל אביב השתוללו המחבלים המתאבדים, שהתנגדו להסכם הפיוס עם ישראל. יש להניח, ללא גיוס דמיון רב, שאם היה רבין חי, הוא עצמו היה מורה להפסיק את המשא ומתן שהניב גל טרור בו לא התנסו אזרחי המדינה מעודם. גל זה חזר על עצמו בתחילתה של האינתיפאדה השנייה.
המחבר מתייחס גם לפעולה האחרונה ברצועת עזה, אותה הוא מתאר לא כמלחמת הגנה עצמית אלא כניסיון להוריד את החמאס על ברכיו, להטיל אימה על התושבים ולחסל את התנגדותם לכיבוש. הפצצת בתי הספר והמחסנים של האום ברצועה מסייעים לו בטיעונים אלה. הם גם מובילים אותו לשאלה, כיצד עם שסבל כה רבות הופך להיות לקלגס האכזר של עם אחר. לשליים אין תשובה מספקת והוא מודה בכך. לעזרתו הוא מגייס את סעיד, שאמר בשעתו שהיהודים, שסבלו כל כך מידיהם של הנאצים, הפכו להיות אחוזי אובססיה לביטחונם ונהיו למדכאים בעצמם. היבט זה עוזר להסביר את הפסיכולוגיה מאחורי חוסר האנושיות של ישראל כלפי הפלסטינים, אולם אין הוא מצדיק זאת.
ומה באשר לפיתרון הרצוי? הכותב ממליץ על חלוקת הארץ כתרופה היחידה. פיתרון שתי המדינות. הוא גם טוען בלהט שבהסכמי אוסלו חתמו הפלסטינים על התחייבות שלא לשוב למאבק המזוין. כאן ניתן שוב להרים גבה ולקמט מצח. נכון, ישראל זזה ימינה, אולם עזה הפכה להיות לשטח המחייה של אירגון שאינו מכיר כלל בקיומה, אולם עובדה זו אינה נוחה כל כך למערכת הטיעונים של הספר. שליים אף מזכיר שלפני שנתיים, בפולמוס שאורגן על ידי אגודת אוקספורד, הוא אמור היה לתמוך בפיתרון המדינה האחת, מה שמקשה על הקורא להבין מה הפיתרון שלו לעניין. הוא גם זה שכתב בספרו על המלך חוסיין, המופיע עתה בתרגום עברי, כי הצהרת בלפור הייתה הטעות הגדולה ביותר במדיניות החוץ הבריטית בעידן המודרני.
למרות הכול הוא אינו אומר נואש. השותפים לסכסוך לכודים עתה בריקוד של מוות, אבל בטווח הקצר הישראלים יבינו את טעויותיהם ויגיעו למסקנה כי לא בחיל ולא בכוח יוכלו לנהל את האזור. יום אחד הם יפסיקו להשלות את עצמם שביטחונם יובטח על ידי עוצמה צבאית. בסופו של דבר, כך הוא מקווה, הם יתנהגו בצורה הגיונית, לאחר שניסו לשווא את כל הדרכים האחרות. אינשאללה!
Avi Shlaim / Israel and Palestine: Verso, 352 Pages, £16.99.
