יילצין, גאגארין, לנין, פוטין, פולוניום, איוואן האיום, רא-רא ראספוטין, צ’ייקובסקי ואברמוביץ’ הישראלים יעשו מהשחקנים שלכם קציצות!. הסאן היה מאז ומתמיד יותר פטריוטי מכל ישראלי אפשרי, אולם הפעם הוא עלה על גדותיו. ג”ימס ארתור בלפור? יש להניח שעורכי הצהובון הזה לא שמעו עליו, כמו גם שחקני הכדורגל האנגלים, אבל אם היו מתעניינים בהיסטוריה של האזור היו לבטח משתמשים בכותרת המשנה של רשימה זו. הם היו אולי במאמר מערכת מזכירים את הפוגרומים שעשו הרוסים ביהודים, את פרעות קישינב ומעללי הקוזאקים, אולם הם הסתפקו במחווה יותר פשוטה. ערב המשחק הדפיס העיתון מגן דוד וביקש מקוראיו לגוזרו, לשמרו ולנפנף בו מול מכשיר הטלוויזיה בעת שידור המשחק.
מעולם לא היו חייבים רבים כל כך למעטים כל כך, יכול היה סמרטוטון אחר להבריק תוך שהוא משתמש בציטטה מדבריו הנודעים של וינסטון צ’רצ’יל. אבל אני מנסה להתאמץ ולזכור אפיזודה כלשהי בתולדות שני העמים בה הייתה ישראל לכזה להיט ברחבי האיים הבריטים. מלחמת סיני מ-1956? מלחמת ששת הימים? לשווא אטרח. אוסף כמעט מקרי של שחקנים צעירים, לעיני אצטדיון ריק למחצה ברמת-גן, הזניק בין לילה את מניותיה של ישראל בבורסה של לונדון. לא שחרור אסירים פלסטינים, גם לא נכונות לחלק ירושלים, שלא לדבר על עשרות ומאות נאומים של פוליטיקאים, חוללו את הנס הזה. הכדורגל הוא זה שהפך את בני אלביון לחובבי ציון. הבקענו! ניצחנו!, צהלו הפרשנים דויד פלאט, גלן הודל וטרוור פראנסיס… גולן הגיע לרמה הגבוהה ביותר…, קרנו מאושר השדרים תוך שהם מכוונים לצירוף רמת הגולן בהתכוונם לשמו של מבקיע שער הניצחון (עומר גולן – בתמונה). מי, היום, באנגליה, יתנגד לאחיזה הישראלית על הרמה. סוריה, יקירתי, ברמת גן הפסדת את רמת הגולן. העם האנגלי עם הגולן. נקודה.
האומנם ראוייה אנגליה לג’סטה הזאת? אנגליה שהביאה לעולם את החרם האקדמי על ישראל? אנגליה שמתחת למדשאותיה הלכה וצמחה אנטישמיות סמויה? אנגליה שכמה מעיתוניה לא החמיצו הזדמנות להשוות את ישראל למשטר האפרטהייד בדרום-אפריקה? אנגליה על יורש העצר שלה, הנסיך צ’ארלס, שלאחרונה נאמר על ידי עוזריו כי לעולם לא יבקר בישראל? בחיוך נדיב של מנצחים ניתן לומר כי עתה יאכלו המשטינים והמקרטרגים את הדשא עליו צמחה השטנה למדינת ישראל. בהרהור שני כדאי להזכיר מה הייתה הברירה האחרת. הפסד לרוסיה של פוטין החוסם כמעט בגופו הטלת סאנקציות על איראן ומספק לה כורים גרעיניים יכול היה להיחשב כסיוט לכל דבר.
ואל תחשבו שהטור הזה מרחיק לכת. זה זמן רב שאין המדובר רק בכדורגל. כל אחד באנגליה הוא היום ידיד של ישראל, הכריז שר החוץ דויד מיליבאנד שביקר למחרת היום בירושלים. בעוד האנגלים מבטיחים בטיפשותם לשחקן המבקיע מכונית מרצדס (שהייתה מכונית הייצוג של הנהגת גרמניה הנאצית) הפעילו הרוסים את התותחים הכבדים שלהם במסגרת לחץ פוליטי חסר תקדים בו נטלו חלק פוליטיקאים ואוליגארכים כאחד. היו אפילו שהעבירו רמזים עבים העשויים מאוראניום מועשר. כל זאת כאשר שני הצדדים כאחד היו בטוחים בניצחון מוחץ על הנבחרת המארחת. ניתן להניח עד היכן הייתה מגיעה מסכת הלחצים לוא הייתה מוסקבה חוששת מתבוסה אפשרית.
כותב שורות אלו ביקש להעלות קווים לדמותה של הצהרת בלפור במלאת תשעה עשורים לפרסומה, אולם הוא מוצא את עצמו כותב על כדורגל. לא, הוא מבקש להודיע בזה שאין בכוונתו להיסחף. אם הייתה ישראל מפסידה במוצאי-שבת היא הייתה מוקעת כחבורה של נמושות שמכרה את נשמתה לכסף של רומן אברמוביץ’ שהשקיף על המשחק מן היציע ולא הסתיר את אכזבתו. לא רק זה, המאמן הישראלי דרור קשטן אף מצא לנכון משום מה לפני המשחק להזכיר כי משפחתו של מאמנה ההולנדי של רוסיה הצילה יהודים במהלך השואה. הסאן עצמו אף ציטט את שורה אובארוב, מאמן השוערים הרוסי של ישראל, כמי שייחל לניצחון רוסי. להזכירכם, אותה עיתונות מהללת שפכה קיתון של רותחין על מינויו של אברם גרנט למאמן צ’לסי ואף טענה כי האיש נולד בכלל ברוסיה ומדבר רוסית.
ולכן כדאי להזכיר כי אחריתה של יממת התהילה הזאת תהיה כמו ראשיתה. בפתאומיות. ירח הדבש הזה לא יהיה נצחי. אנגליה, בין אם תעפיל ליורו 08 או לא, תשכח את מטיביה במהירות. עיתונות הספורט תתרכז רק במתרחש בוומבלי והטורים הפוליטים ב’גארדיין’ וב’אינדיפנדנט’ ישובו לסורם. ה’בי.בי.סי’ יקדיש תוכניות על המתרחש בשטחים, איגוד העיתונאים יקרא שלא לקנות אבוקדו ישראלי והחרם האקדמי ירים שוב את ראשו המכוער.
כמעט כמו האירועים שהתחוללו במזרח-התיכון לאחר מתן הצהרת בלפור. מי אנו שנשכח את ה’ספר הלבן’, את הגבלת העלייה לפלשתינא, את האיסור לרכוש קרקעות ואת ההחלטה שלא להפציץ את מחנות הריכוז בפולין.
הא לכם. הכדורגל הוא עגול, בדיוק כמו כדור הארץ. על המגרש הירוק, כמו על השולחן הירוק, הוא נע לעתים בניגוד גמור להיגיון הצרוף.
