סוויני טוד מתחיל לשסף את גרונותיהם של לקוחותיו ובעזרתה הנדיבה של גברת לאוויט – אלמנה ממולחת בעלת חוש עסקי מפותח (ומוסר קצת פחות מפותח) ובעלת חנות פשטידות – מוצא שימוש פרקטי בבשרם של הנרצחים – מילוי משובח לפשטידות הבשר שבין לילה הופכות ללהיט בקרב אנשי לונדון.
ההומור השחור של ההצגה, סוויני טוד, בהפקתה הנוכחית והמעולה, עובד מצוין בזכות השירים, שבונים את האווירה ולעתים יוצרים ריחוק מעניין. לדוגמה, טוד שר שיר אהבה רומנטי ויפהפה המוקדש לבתו, ג’ואנה – אהובת הקהל – בשעה שהוא מגלח והורג את קורבנותיו, מה שיוצר ניגוד בימתי מרתק.
ההפקה הנוכחית – שהתחילה את דרכה בפסטיבל צ’יצ’סטר, בבימויו של ג’ונתן קנט – היא מהוקצעת ומרשימה, מצליחה להיות מצחיקה וקודרת, ובו-זמנית גם אנושית ומרגשת. למרות שאנו מודעים לחומרת מעשיהם של טוד וגברת לאוויט, קשה שלא לצחוק ולחוש לרגעים הבנה ובעיקר סימפטיה עמוקה כלפיהם.
הכוכבת הראשית של ההצגה היא, ללא ספק, אימלדה סטאונטון. השחקנית המחוננת הזאת (המוכרת מתיאטרון, תכניות טלוויזיה ומסרטים רבים, כמו ורה דרייק של מייק לי וסרטי הארי פוטר) מגלמת באופן נפלא את גברת לאוויט וגורמת לנו לאהוב אותה, גם כשאנחנו יודעים שהיא מסייעת לרצח המוני בדם קר. לצדה מככב מייקל בול (כוכב מחזות זמר, כמו הרספריי וצ’יטי צ’יטי בנג בנג) בעל קול מצוין ושחקן מעולה, אם כי לעיתים קודר מדי (בעיקר בחלק הראשון).
לצדם מופיעה שורה ארוכה של שחקנים ומקהלה בימתית מדהימה. המוזיקה של סטיבן זונדהיים, שכתב את המחזה ב-1979, מהדהדת ומצטלצלת בראש גם הרבה אחרי שהמסך יורד, ומזכירה לנו כיצד מחזות זמר טובים יכולים להיחשב גם לתיאטרון איכותי. מומלץ בחום!
