מה נשתנה המונדיאל הזה מכל המונדיאלים? ובכן, נשתנה גם נשתנה. שבכל טורנירי הגביע העולמי, מאז 1966, אנגליה מגיעה עם שלל ציפיות ובסופו של דבר מתרסקת פעם ככה ופעם ככה ואילו לברזיל 2014 יוצאת נבחרת אנגליה אחרת. נבחרת מסתורית שכולה תעלומה. נבחרת שאיש אינו יכול להצביע בוודאות על מעלותיה, חסרונותיה או סיכוייה הריאליים. נבחרת החידות מלונדון. ובעיקר נבחרת אנגליה בכדורגל שעושה היסטוריה תודעתית: מנמיכה את רמת הציפיות ממנה לזעירה בתולדותיה.
איש אינו יודע איך לאכול את הנבחרת האלביונית מודל 2014, איש אינו פענח את הדרך הנכונה לקרוא את המפה, ולכן גם איש אינו בונה תלי תילים של פנטזיות ותביעות. לראשונה בתולדות טורניר גביע העולם, מחליפים האנגלים דיסקט. לא עוד לטישת עיניים מתנשאות לעבר מלכת היופי והאופי, זו שרק צריכה לנחות על כר הדשא, לסובב את המפתח בגב, ולממש את הפוטנציאל האינסופי שלה על מנת להשאיר בצידי הדרך יריבות מובסות ולשוב ביולי הביתה עם הגביע הנחשק באמתחתה. הפעם זהו מבט מזוגג ותוהה על כג שחקנים אנגלים, שהרבה יותר משהם שלושה אריות, הם 23 אנדרדוגים.
וזו אפוא ההזדמנות האנגלית להוכיח שהרבה יותר טוב לבוא דוד ולצאת גוליית, מאשר להפך. הרי ברוב המקרים הקודמים זה היה בדיוק להפך. פלאשבק למונדיאל האחרון למשל: אנגליה נגד ארהב ברסטנבורג, דראפ, במשחק הפתיחה של שלב הבתים. מולדת הכדורגל נגד מולדת הבייסבול. אנגליה פייבוריטית ביחס של ירח לפנס. דקה 40: קלינט דמפסי, היאנקי דודל המוכשר של לוס אנג’לס גלאקסי, שעבר גם כמה תחנות נאות בפרמיירליג, מנסה בעיטה של חוסר ברירה מ-20 מטרים לעבר שער אנגליה. רוברט גרין הוא האיש הניצב בין הקורות, והוא מתכופף ומלטף את הכדור האמריקני בדרך אל הרשת, כאילו היה תינוק סקרן.
ארהב כפתה על אנגליה 1-1. פאביו קאפלו, המנג’ר האיטלקי שהצית את תקוות המיליונים באנגליה, מתגלה כשמרן ומגלה בעצמו את מגבלות הכוח האנגלי הפושר. אבל בהיעדר תיאום ציפיות ציבורי, מגיע גם 0-0 עבש עם אלג’יריה בקייפטאון ומכניס את האומה לפרופורציות ובעיקר לדפרסיה. רק שער ניצחון מקרי נגד סלובניה, בעוד תצוגה אנגלית לא משכנעת, שולח את שלושת האריות לשמינית גמר נגד גרמניה. כאן כבר אין עוד ספק ביקומים המבדילים בין הנבחרות. גרמניה מנצחת 2-4. אנגליה מקפלת ציוד וזנב.
לפני ארבע שנים, נחשב הבית המוקדם אליו הוגרלה אנגליה לקל. סלובניה, אלג’יריה, ארהב מה להן ולמורשת האנגלית האימתנית. בברזיל 2014 ממתין לאנגליה בית קשה עד מפרך. ההגרלה זימנה לה את אורוגוואי (אלופת דרום אמריקה, כולל מלך שערי הפרמיירליג לואיס סוארס), איטליה (סגנית אלופת אירופה), וקוסטה ריקה (סינדרלה עטוית בלויים, המסוגלת לשלוף מתחתם לפרקים איזה ז’אקט ופפיון).
אבל דווקא התפריט הכבד אינו מפחיד הפעם. אדרבא, הוא אפילו מאתגר. לאנגליה יהיה קשה לאכזב. כישלון צורב יתקבל הפעם ביתר הבנה. היריבות הקטלניות, הנבחרת האנגלית הצעירה, תהליך הבנייה כל אלו ישמשו סיבות ותירוצים נוחים לנחמה אל מול הדחה מוקדמת. בדרום אפריקה 2010 עיטרו את ההרכב האנגלי מנהיגים ושמות עם יוקרה, מוניטין וניסיון, נוסח: ג’ון טרי, פרנק למפארד, ג’יימי קאראגר, וויין רוני (בתמונה הקטנה למעלה), דיוויד ג’יימס, אשלי קול וסטיבן ג’רארד. הצוות היה בכיר ומיומן. התברר שהוא גם היה עייף ומבוגר, בדרך אל השקיעה. בסגל הנוכחי, נותרו מאז רק רוני, למפארד, ג’רארד וגלן ג’ונסון. כל היתר הם בבחינת פריחה וזריחה.
המנג’ר רוי הודג’סון, איש כלבבם של השחקנים והצופים, הוא הבוס. מאז הגמגום האנגלי באירו 2012 באוקראינה ופולין, להודג’סון נפל האסימון. הוא הבין שזמנה של הגווארדיה הוותיקה אזל ותם. הוא החל בתהליך הצערה והזמנה של כישרונות בוסריים. אנגליה שתעלה עימו על המטוס לריו היא אפוא נבחרת אחרת. ירוקה, כמעט טירונית.
סביב רוני וג’רארד, שיהיו עדיין צירי ההנהגה וההנהלה, מתקבצת חבורה יומרנית, אפילו חצופה במושגים אנגליים קונסרבטיביים. רק חמישה מתוך 23 הכדורגלנים הם מעל גיל 30. רק לאחד מהם (ג’רארד) מקום מובטח בהרכב הראשון. עשרה (!) מחברי הסגל עדיין לא הגיעו לגיל 25. ארבעה מהם בני 20 או פחות. לכל העשרה יש סיכוי יותר מסביר לשחק.
ליברפול – שההצלחה המסחררת שלה העונה (חרף אובדן הכתר בסיום האכזרי) נבנתה בין השאר מהרעננות, הדינמיות והכישרון של צעיריה, ומהמנדט והאשראי שמאמנם העניק להם – מספקת לסגל (ואולי אף ל-11) את ראחים סטרלינג (19), ג’ורדן הנדרסון (22) ודניאל סטארידג’ (24). אלה בנוסף לג’רארד וג’ונסון הוותיקים. אם כמעט חצי ההרכב האנגלי יהיה מבוסס-ליברפול, זו תהיה אחת ההצערות ואחת ההצהרות ההתקפיות, הסטייליסטיות ומרנינות הנפש מאז שאנגליה הביסה את הולנד 1-4 באירו 1996.
ועדיין, מדובר במעבדת ניסויים. אפילו נישואים. מי בדיוק יהיו חלקי הפאזל ואיך הם יפלו על הדשא הברזילאי זוהי אחת הסוגיות המסקרנות ביותר לפני טורניר הגביע העולמי ה-20. אם מביאים גם בחשבון את העובדה שתהליך האבולוציה (מטמורפוזה?) של הודג’סון קרם עור וגידים לאט-לאט והגיע לבשלותו רק אחרי תום קמפיין המוקדמות הרי שסביר להניח שההרכב האנגלי שיעלה ב-15/6 למשחק הבכורה נגד איטליה, יהיה די חדשני ולא יגיע כשהוא מתורגל למשעי. הווה אומר: במקרה של אנגליה, גם המונדיאל הוא סוג של ניסוי וטעייה, ניסוי ותהייה.
לפיכך, מדובר כרגע לפחות בנבחרת שבתיאוריה מסוגלת (כרגיל) לפשל ולא לעלות שלב, אבל מאידך גיסא אולי גם להתחבר, להפתיע וללגום מחצי הכוס המלאה. לנבחרת שלא מטפחת אשליות, אין מה להפסיד. גם זה חידוש מרענן ל-2014.
