אין הרבה אמנים ישראלים צעירים, שגאים בלאום שלהם ודואגים להדגיש זאת בעבודותיהם. נעם אדרי (29) יוצרת אמנות, אותה היא מגדירה כישראלית, ונוקטת בעמדה פחות פופולארית של גאווה לאומית-ציונית. זהו אקט שמכה גלים, ונועד, כך אומרת אדרי, לעורר לא רק מחלוקת, אלא גם מחשבה.
בקיץ האחרון סיימה אדרי, בוגרת האקדמיה לאמנות בצלאל, תואר שני בביהס לאמנות המוערך, גולדסמית’, בלונדון. תערוכת הסיום הייתה הזדמנות עבורה לצאת נגד האווירה בביהס, שהייתה לדבריה אנטי-ישראלית מובהקת וקיצונית. היא החליטה להגיב באמנות. תערוכת הסיום שלה, שנקראה Conversation Pieces: Scenes of Unfashionable Life, שילבה בין ציור, וידיאו, פיסול ופרפורמנס-ארט. בתערוכה הציבה אדרי איש ביטחון, שבדק את התיקים של הנכנסים, הקימה דוכן קפה טורקי שהגישו מתנדבים ישראלים ואף העסיקה מסז’יסטית שתעסה את החלק השמאלי של מבקרי התערוכה. הדבר עורר תגובות רבות, התעניינות, וכאמור, גם מחלוקת.
אדרי לא זרה לעניין המחלוקת. היא נולדה בקיבוץ רמת יוחנן וכשהייתה בת חמש, עברה המשפחה ללונדון כשליחים של הקיבוץ. ילדותה עברה בין ישראל לאנגליה, כאשר אדרי נעה גם בין החילוניות בקיבוץ לבין מערכת החינוך היהודית האורתודוקסית של לונדון. היא מספרת שהדואליות בחייה התבטאה בהמון דברים, לא רק במעבר בין המקומות. תמיד הייתי אאוט-סיידרית, היא נזכרת ומספרת על המהפכה הפמיניסטית הראשונה שלה, שהנהיגה בבית הספר עמנואל קולג’: אסור היה לבנות להשתתף בתפילה השבועית ושכנעתי את כל הבנות לשיר, על אף האיסור לשמוע קול אישה. התוצאה הייתה משא ומתן עם הרב בסגנון הבורר, שבו הרב שאל אותי מה אני רוצה להשיג. בסוף הם הסכימו להוסיף שירים ונתנו לכל הבנות להתפלל ולהוביל את התפילה בראש חודש ללא הבנים. במובן שלהם זו הייתה מהפכה. אני מקווה שעד היום כך מתפללים שם.
האם ציפית לכל תשומת הלב ולמחלוקת שתערוכת הסיום שלך עוררה?
כן, אבל לא ידעתי באיזו רמה. בכל השנתיים של התואר הייתי מאוד סנסציונית, ועוררתי הרבה מחלוקות. הייתה עבודה שעשיתי על החרם על ישראל ואת העבודה שלי החרימו בעצמה, כי חשבו שזו פרופגנדה ציונית. הבנתי שהמחלוקת היא כנראה בלתי-נמנעת ולמדתי לעבוד עם זה ולקחת את זה בחשבון. כלומר, לראות עד כמה אני יכולה לעורר אנשים למחשבה. גם התייעצתי עם אמנים ותיקים והם אמרו לי שזה חזק ושכדאי לעבוד עם זה. יש כוח, כעס ורגש בעבודות. זה מבהיל את הבריטים, זה מצחיק אותם או מרתיע אותם, וזה גורם להם לחשוב.
כיצד הגיב הקהל הישראלי שביקר בתערוכה?
בסך הכול היו תגובות מאוד חיוביות. למרות שהיו ישראלים שאמרו לי מראש שהם לא מסכימים לעבודה שלא מגנה את ישראל. אבל העבודה היא על פלורליזם – לא על ממשלה. הייתה ישראלית אחת שביקרה והתאהבה בתערוכה. היא אמרה שזה כל כך שונה מהתבוסתנות הישראלית והשנאה העצמית: ‘סוף-סוף יש מישהו שאומר משהו אחר’. בסוף היא באה להתנדב בדוכן קפה ובזכותה הוא היה פתוח כמעט כל הזמן! היה גם בחור אחד שהגיע איך שקיפלתי את התערוכה, זה היה בחור ישראלי שלמד ב’גולדסמית”, שפרץ פנימה ואמר שהוא פשוט חייב לראות את זה. כמובן שפתחתי לו! והוא שמח מאוד לראות אמנים שעושים משהו אחר, ולא מכפישים את ישראל.
עכשיו את עומדת להציג את התערוכה בישראל. שינית בה משהו עבור הקהל שם?
התערוכה יכולה להתפרש בכל מיני מובנים בארץ. זו עמדה שלא הרבה אמנים ישראלים נוקטים בה. אני מדברת על תהליך גיבוש העמדה הפוליטית של האדם, וכמה כל קיצוניות היא מסוכנת. כמובן שיש אלמנטים שהשתמשתי בהם כאן ולא יהיה בהם צורך בארץ. אני ארצה להעביר את החוויה של האמנות כתגובה לנרדפות שחווים כאן ולכן אשלב בין העבודה לבין התיעוד של מה שהתרחש בלונדון.
איפה את ממקמת את עצמך במפה הפוליטית?
התחנכתי בקיבוץ, השתייכתי אפילו למפלגת העבודה, אבל כשבאתי לכאן הבנתי שאני לא רוצה להגדיר את עצמי כי ההגדרות האלו מסוכנות. כאן, כשאנשים מגדירים את עצמם כ-left wing, הם קיצוניים. אני שואלת המון שאלות מוסריות: מה נכון, מה לא. אני לא אוהבת ליפול להגדרות. אני מזדהה יותר עם השמאל, אבל השמאל הבריטי זה משהו אחר לגמרי.
מה את מתכננת לפרוייקט הבא? משהו אישי, פוליטי, האם את מבחינה ביניהם?
כרגע אני עובדת על גוף עבודות חדש שעוסק בפמיניזם, או בפוסט-פמיניזם. אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית, אבל יש בזה אי-נוחות, שבה אני עוסקת בעבודות החדשות.
שאלה של כל ישראלי בחול – יש מצב לחזור לישראל?
שאלה ממש קשה. כרגע אני בשליחות עצמית כאן, ככה ראיתי את זה מראש. קשה לי שאני לא בארץ. אני ישראלית בכל המובנים וישראל היא הבית. אני גם חושבת שיש לי חובה, כיהודייה, כישראלית, לחיות בארץ. אני מקווה בעתיד למצוא דרך לשלב את שני המקומות, אבל כרגע אני מרגישה שיש לי כאן עוד המון עבודה, לפחות לשנתיים הקרובות. לאמנות זה הכרחי ולונדון היא חלק גדול ממני.
