בחג הפסח, בו עם ישראל נעשה לעם, יושבים כולנו ומסבים על שולחן ליל הסדר. אווירת החג המרוממת מגלה לנו שוב שלהבת היהדות החבויה בתוכנו דולקת תמיד. ההתייצבות הזאת בלילו של חג מחזירה אותנו לאותם ימים כשעם ישראל קיבל את התורה בסיני. הם קיבלו אותה על בסיס נעשה ונשמע. לאמיתו של דבר, על ידי יישומה של התורה בחיי האדם, הוא מקבל הבנה טובה יותר ותובנה עמוקה יותר בתורה ובמצוות.
הקבלה ברורה לכך ניתן למצוא במקרה של אדם רעב מאוד, שלא מוכן להגיש את המזון לפיו עד שיסבירו לו כיצד המזון ישכך את רעבונו. הדרך ההגיונית היא קודם כל לאכול, ובהמשך לחקור את תהליכי התזונה ודרכי פעולתן. משום שאם הוא ידחה את נטילת המזון עד שידע כיצד זה נקלט במערכת שלו, הרעב ללא ספק יעוות גם את כוחות ההבנה והתפיסה.
כך הם הדברים כאשר נשמה יהודית רעבה מאוד למזונה היהודי האותנטי. התהליך המתאים הוא קודם כל לספק לה את המזון הדרוש, לעשות את המעשה הטכני והיבש של קיום המצווה ואחר כך היא תהיה מסוגלת גם להבין את עוצמתו. לכך לא די להיות יהודי טוב החדור בכוונות טובות ולהיות יהודי בלב. לא מספיק להיות מענטש, למרות שזה חשוב לא פחות. פשוט צריך להתחיל לאכול.
נניח שאמרו לאדם שהוא יכול להשקיע אגורה על מנת להרוויח סכום כסף עצום. זה יהיה הגיוני עבורו לסכן את האגורה, אפילו אם הוא ספקן לגבי הרווח. בדומה לכך, אם אדם התחיל לקיים בפועל את המצוות, הוא היה, בכל אופן, מקיים את רצון ה’. ואפילו אם הוא לא יגיע למסקנה שהוא עושה את הדבר הנכון, האבידה היחידה שלו היא מספר הדקות שלקח לו לקיים את המצווה.
זהו חוט השני והגורם האחד והיחידי של הישרדות עם ישראל במשך אלפי השנים, מאז טעמו את המצות בפעם הראשונה. הגורם הזה לא היה שפה, ולא שום דבר אחר שלפעמים מקשרים אותו ללאומיות וללאומניות, משום שבכל הדברים הללו היו שינויים קיצוניים מתקופה אחת לאחרת. הרבה יש לומר על המעשה היבש של הנחת התפילין או על אכילת מצה שמורה בליל הסדר. נאכל את המצה ובעקבותיה יגיעו גם ההשראה, התובנה והברכה.
הכותב הוא מנהל בית חבד, הקהילה הישראלית בלונדון. israelondon@gmail.com
