התיאטרון הלאומי מעלה מחזה חדש בשם The Last of the Haussmans – מחזהו הראשון והאמביציוזי של השחקן וכותב התסריטים, סטיבן ברספורד. כבר בכניסה לאולם אנו נחשפים לבמה המרשימה והמפורטת שעיצבה ויקי מורטימר, שעליה עומד בית גדוש, מוזנח ורב היסטוריה ושנים. הבית עצמו מככב כאחת הדמויות במחזה, בדומה לגן הדובדבנים של צ’כוב – כשהוא מייצג תקופה וערכים חברתיים-כלכליים משתנים, ולא רק כתפאורה. ואכן יש עוד אזכורים במחזה לדרמות של צ’כוב.
ג’ודי האוסמן, היפית מזדקנת ששנות ה-60′ היו התקופה המשמעותית בחייה, ממשיכה עדיין לחיות את התקופה ההיא, כשהיא מתגוררת בבית המשפחה, המשמש בעיקר מטרד לתושבי האיזור, שמעוניינים בעליית ערך הנדלן שלהם. עקב דיאגנוזה של גידול בגופה, מתגייסים שני ילדיה לעזרה, ונוצר מפגש משפחתי נדיר המעורר הרבה אריות מרבצם ומוציא את כל השלדים המשפחתיים מהארון. ילדיה של ג’ודי הם ליבי – אם חד-הורית לסאמר, נערה מתבגרת, שלא ממש מצליחה ליצור קשרים משמעותיים בחייה וגם לא לממש את עצמה מקצועית, וניק – הומוסקסואל, מכור לסמים לשעבר עם כישרון ספרותי לא ממומש שגם הוא מנסה עדיין למצוא את עצמו.
בתור דמויות המשנה מופיעים פיטר – הרופא האזורי, גם הוא מצעירי שנות ה-60′, לשעבר היפי שזנח את ערכי האהבה החופשית לטובת חיי בורגנות משמימים עם אשתו, ז’נט, ודניאל – בחור צעיר שגר עם אמו, שסובלת ממשקל יתר ומשתמש בבריכה של הבית להתאמן לקראת כניסתו לנבחרת השחייה המקומית. שניהם מוצאים מקלט בבית המיוחד הזה וגם תוך כדי מתאהבים בליבי, או לפחות כך נדמה לזמן מה.
המחזה מורכב ושאפתני. לא תמיד לגמרי עובד, אבל מצליח להפתיע וגם לרגש ברגעים רבים. הוא נוגע בנושאים רבים, כמו יחסים משפחתיים ויחסי הורים/בנים וגם בנושא של כסף, ירושות וחלוקת רכוש. למרות אורך ההצגה (שעתיים ו-45 דקות), יש משהו בחיוניות ובאנושיות של הדמויות שגורם לעקוב אחריהן בעניין, מבלי להשתעמם.
המשחק מאוד חזק ויש תחושה של קשב ועבודת אנסמבל חזקה. ג’ולי וולטרס מצוינת בתפקידה כג’ודי ומצליחה להעביר משהו מהמהות של דור שנות ה-60′, המלא חיות, אנרגיה פרועה ושאיפה לצדק חברתי. לצדה, ילדיה מייצגים אולי את הדור האבוד שבא אחר כך, שלא לגמרי מצא את עצמו. הלן מקרורי בתפקיד ליבי, מתחילה מאוד מרוחקת ושתלטנית ובהדרגה מגלה גם את הצד הרגיש והפגיע שלה עד שקשה לעיתים שלא להתאהב בה. רורי קיניאר כניקי מצליח לשחק באופן קומי לעיתים דמות של דרמה קווין (גיבור נעוריו היה דיוויד בואי). הוא מרוכז בעצמו ובורח תמיד ממחוייבות, אך מצליח לרדת לעומק הדמות מעבר לקריקטורה.
זהו ערב של תיאטרון משובח וגם מרגש שמזכיר לנו עד כמה יחסים משפחתיים הם כמעט תמיד עסק די מורכב.
