בקיץ האחרון במסגרת תיאטרון הקאמרי, העלתה איריס בר (30), שחקנית ישראלית/אמריקאית את הצגת היחיד המצויינת שלה, ‘די’ (מספיק), בפני קהל ישראלי בארץ. חודש אחר כך היא הופיעה בלונדון ב’ראדה’ בפני קהל מעורב שמחא לה כפיים שעה ארוכה. בהצגה מגלמת בר כ-10 דמויות שונות בבית קפה תל אביבי רגע לפני שמחבל מתאבד מתפוצץ בו.
חשוב להדגיש את ההומור בהצגה. יש אנשים שחושבים ש’למי בא לראות הצגה על פיגוע’ אבל זה ממש לא זה, אומרת בר, ילידת ניו יורק, בת לישראלים שעלתה ארצה כשהייתה בת 13, שרתה בצבא, עשתה טראקים במזרח ודרום אמריקה וחזרה לארהב ללמוד משחק. כעת היא מחלקת את זמנה בין ניו יורק להוליווד, שם היא מופיעה בתפקידי אורח בסדרות אמריקאיות.
בר מעלה את ‘די’ יותר משנתיים ב’אוף ברודווי’ בניו יורק, וגם הופיעה בפני שגרירים ודיפלומטים באום (אם כי לאכזבתי הרבה, האיראנים והסורים לא באו לצפות). בעת יציאת הגיליון היא נמצאת בסיבוב הופעות של שלושה שבועות בלוס אנג’לס, ובתחילת חודש מרץ תגיע ללונדון לעשר הצגות בתיאטרון ה’שואו’.
החוט המקשר בהצגה הוא דיווח של עיתונאית בריטית שעושה כתבה על ישראל ומראיינת את הדמויות רגע לפני שנכנס המחבל המתאבד. בין הדמויות שבר מגלמת: ג’סיקה, שחקנית אמריקנית-פורטוריקנית שרוצה לשחק ישראלית בסרט הוליוודי; עוזי, מלח הארץ, ששני בניו סיימו שירות צבאי, ועכשיו אחד בקומה, והשני רוצה לרדת מהארץ; עלמה, שגרה בלונג איילנד ונשואה למוטי מ’מוטי לימוזינס’, הגיעה לארץ לבקר את אימה החולה ומנהלת רומן אהבה-שנאה עם ישראל; הנדריק, מעצב רהיטים גרמני, שהגיע בעקבות אהבה לבחור ישראלי; אביבית, מנפגעי גואה, שרוצה לארגן Party for Peace, ויש לה חבר פלסטיני; ניג’מה, פלסטינית אקדמית, שבאה לבית הקפה פעם בשבוע ומספרת על הבן שלה שהופך לתומך איסלאם קיצוני.
את ההצגה כתבה בר מתוך צורך להסביר לאמריקאים את המצב בישראל אחרי שנתקלה בהרבה בורות.
אני תופסת אותה בטלפון מוושינגטון, יום אחרי השבעתו של בראק אובמה לנשיאות ארהב (הייתי שם, היה מדהים וקר…) ובסיום שבוע הופעות.
ראיתי את ההצגה בלונדון לפני כחצי שנה. האם משהו השתנה בה מאז?
יש דמות אחת שהייתה קיימת בהצגה המקורית והורדתי אותה לפני שנסעתי להופיע באדינבורו, של נוצרי אוונגליסט שמייצג את מערכת היחסים בין האוונגליסטים לישראל.
איזו מהדמויות קרובה יותר לליבך?
בגלל שכתבתי את כל הדמויות כולן קרובות… אולי לחיילת האמריקאית אני יותר מתחברת. כשאני מחפשת נוסטלגיה לארץ ישראל היפה אז אני מתחברת לעוזי הקיבוצניק.
איך השפיעו האירועים בעזה על התגובות אחרי ההצגה ומידת הרלוונטיות שלה?
מאז המבצע הצבאי הופעתי בוושינגטון בפני קהל מגוון יחסית, גם פלסטינים היו בקהל. לפני ההופעות חשבתי לשנות משהו אבל החלטתי שלא. תמיד יהיו כאלה שיגידו ‘מה את מראה פיגוע בתל אביב, תראי מי נפגע כרגע…’ מצד שני, עדיין לא רואים את האנשים בארץ כנפגעים למרות שהם סובלים מירי רקטות שמונה שנים. דווקא עכשיו כשהשנאה רק מתגברת, חשוב להראות שגם הישראלים מנסים לחיות את החיים שלהם ולא נותנים להם. אבל זו לא הצגה פוליטית.
אז איזו הצגה זאת?
זו הצגה יותר סוציאלית מפוליטית. אני לא באה עם אמירה מסוימת, אני מביאה סיפורים אישיים שאני התחברתי אליהם, דמויות בנוף התל אביבי, לא רק ישראלים, גם אנשים שנוסעים לישראל. כששואלים אותי למה אני לא מראה את הצד הערבי, אני עונה שזה לא סרט דוקומנטרי, אני לא מחפשת להראות קטע מאוזן, זו לא עבודה אקדמית, זו יצירת אמנות, ואני מביאה את הדמויות האלו לבמה כדי שאנשים יחוו אותן, יצחקו אתן ויכאבו אתן וזהו. זו בעצם חגיגה לחיים
מה היו התגובות בישראל?
היו לי חששות לגבי ההצלחה שם, אבל התגובות לא היו שונות כל כך. אנשים באו, צחקו, התחברו לדמויות והבינו דברים שלא מבינים בחול. היו אנשים בקהל שאיבדו קרובים בפיגועים ואמרו לי שהם שמחו שבאו.
יש עוד דברים שאת עושה חוץ מ’די’?
סיימתי לביים פיילוט לטלוויזיה, ואני כותבת ספר על מסעותי בדרום אמריקה. הספר הקודם היה על הטיול שלי במזרח בהוצאת בלומסברי והוא נהיה לרב מכר בגרמניה, היא צוחקת.
