דיוויד קמרון ובנימין נתניהו, כך נמסר לנו מלישכתו של האחרון, פטפטו להנאתם במשך כמה דקות בשיחה טלפונית ראשונה מאז המהפך הפוליטי בבריטניה. השניים נפגשו כאשר היו מנהיגי אופוזיציה, ותהו מי מביניהם יזכה להגיע ראשון לתפקיד הנכסף.
נתניהו הגיע לארץ המובטחת באמצע שנות ה-90′, ואפילו אז היה מבוגר מגילו של קמרון היום. יש להניח כי זיעה רבה ניגרה מפניו של המנהיג השמרני במהלך מעשה המרכבה של הקמת הקואליציה והיא הוסיפה כמה שנים לחייו במהלך שבוע ימים בלבד. בכך הוא בוודאי יכול לחלוק מכנה משותף עם עמיתו הישראלי שהקים ממשלה מנופחת, אף גדולה יותר מזו שבבריטניה.
אבל יתכן שבזה יסתיים המכנה המשותף. השניים לא שוחחו אמנם על מהות, וזו מן הסתם תגיע מהר יותר מהצפוי. ויליאם הייג, שר החוץ החדש, הבטיח לציבור היהודי הרים וגבעות במהלך הבחירות. אם אכן פיו ולבו שווים, הממשלה החדשה תהיה תקיפה הרבה יותר כלפי איראן, תשנה את חוק המאסרים האוניברסאליים ותגלה הבנה גדולה יותר לצרכי הביטחון של ישראל.
מי יודע? אולי ישתנו חוקי זכויות האזרח, המתירים למחבלים ידועים להסתובב להנאתם ברחובות מחשש פן הסגרתם למולדתם תסכן את נפשם הרכה. יש להניח שמתוך רצון לחדש את הברית המיוחדת עם ארהב, הייג ייחשב בירושלים כיותר אוהד מקודמו ולא רק בשל העובדה שהלייבור היה עויין למדי בשנים האחרונות. השותפים הליברל-דמוקרטים, יאזנו במעט את מדיניות החוץ המזרח-תיכונית ואת האהדה כלפי ישראל, אותה מפגין בכל הזדמנות מיייקל גוב, שר החינוך החדש.
הגיבנת של דיוויד
האם השורות הבאות נראות על פניהן פרנואידיות? כזכור לכם בחודש מרץ האחרון הודיע מי שהיה אז שר החוץ, דיוויד מיליבנד על גירושו של דיפלומט ישראלי מלונדון בתגובה לזיוף הדרכונים הבריטים בהם השתמשו מחסליו של בכיר החמאס בדובאי.
מיליבנד הפנה אצבע מאשימה כלפי ישראל ואף הכריז כי ממשלתו מעמידה את חומר החקירה לרשותן של המדינות האחרות שדרכוניהם זויפו אף הם. עמוד זה טען בשעתו כי בריטניה לא תסכן את יחסיה הטובים עם המוסד ותסתפק בנזיפות דיפלומטיות חריפות מאחורי הקלעים, אולם לא כך היו פני הדברים.
מיליבנד הרחיק לכת ונראה היה שאפילו יצא מעורו כדי לעודד את האחרות ללכת בעקבותיו. הוא אף ביטל את נוכחותו המובטחת בטקס קביעת מזוזה לדלת בניין השגרירות המשופץ ואץ רץ לו לפרלמנט כדי לספר לחבר’ה. מדוע עשה זאת? עיתונאים ופעילים פוליטיים עימם שוחחתי טוענים כי מעשיה של ישראל לא העניקו לו ברירה אחרת. היו אף כאלה שהזכירו לי כי ממש באותו שבוע הוא נכח בשני מפגשים בהם תמך בשני מועמדים יהודים של מפלגת הלייבור לבחירות. אדם המקורב לו מאוד אף אמר לי כי הייתה זו ההחלטה הקשה ביותר שקיבל מאז התמנה לתפקידו לפני שלוש שנים.
כל שר חוץ אחר היה נוהג כך, פסקו הכול. בכל זאת, עדיין נותר טעם מר בלוח המקשים המנסח מאמר זה. אמנם ממשלת אוסטרליה הלכה בעקבותיו של מיליבנד, ואולי כך תעשה גם אירלנד ופחות מזה גרמניה וצרפת, אולם התגובה המאוחרת הזאת נראית כבר כחוסר ברירה. כלומר, המדינות המזויפות האחרות לא יכלו שלא לנקוט בצעד דומה. מיליבנד קבע את הטון והכריח את עמיתיו לרקוד על פי צליליו. יהיו שיאמרו כי מספר הדרכונים הבריטים (תריסר, לא פחות) הוא שהכריע את הכף ושבעצם את האצבע יש להפנות אל עבר המוסד שהותיר את טביעות אצבעותיו בכל מקום.
אני לא לחלוטין משוכנע מההסבר הזה. הנסיבות המיוחדות של הפרשה מובילות אותי למיליבנד עצמו. היום ברור לכל כי רק הפתעה תימנע ממנו להוביל את מפלגת השלטון לשעבר כבר בחודש ספטמבר הקרוב. הרי אחיו, אד, יעביר לו את קולותיו אם וכאשר הוא יגיע אחריו בהתמודדות. יש להניח, לפיכך, כי יבוא יום, אולי אפילו ב-2015, אולי קודם לכן, בו הוא עשוי להיות ראש ממשלתה הבא של בריטניה. יש גם להניח שמוצאו היהודי יעלה לדיון מדי פעם בפעם ורבים יהיו המאמרים הנושאים את הכותרת האם בריטניה בשלה לראש ממשלה יהודי?, גם אם הוא עצמו מעיד על עצמו כחסר דת.
מיליבנד, כמו כל פוליטיקאי יהודי העולה לגדולה, נושא על גבו גיבנת, בעיקר במדינה כמו בריטניה. לעולם הוא יהיה חשוד כמי שנוטה חסד לישראל. מיליבנד ביקש להסיר מן הדרך כל מכשול שהיה עלול לעמוד על דרכו במירוצו לתפקיד הנכסף. מן הטעם הזה הוא התעלם מהבטחתו לציפי לבני לשנות את החוק שכמעט ואיפשר את מעצרה בעיר בתחילת השנה. הוא אפילו ויתר על תפקיד שר החוץ של אירופה לטובתה של קתי אשטון החיוורת והבלתי מתאימה.
בהחלטתו לגרש את ראש תחנת המוסד מלונדון הוא כאילו אמר לכל: הסירו חשש מלבכם. אני בראש בראשונה בריטי וכל השאר הוא פרשנות מוטעית. תסביך יהודי? אולי…
בקיצור, זו בעייה שלה…
דר ז’קלין הנשו, סגנית נשיא אונ’ מנצ’סטר, הייתה אדיבה מספיק כדי לשלוח לי מכתב ארוך ומנומק בתשובה לתלונתי על ההפרעות שהתרחשו בקמפוס במהלך הרצאתה של טליה לדור-פרשר, סגנית השגריר הישראלי. דר הנשו הגנה בתקיפות על חופש הדיבור בתוככי האוניברסיטה והדגישה, למען הסר ספק, כי המוסד בראשו היא עומדת לא יגביל מעולם את זכותם של מפגינים למחאה פוליטית, בין אם המדובר בפלסטינים המוחים על מדיניות ישראל או ישראלים המגנים עליה.
אנחנו לא מתרשמים מכל ביקורת המוטחת בנו על ידי אנשים מחוץ לאוניברסיטה כאילו אנו מגלים סובלנות כלפי ‘קיצוניות’ וכי לא השכלנו לעצור את המחאה נגדה (נגד לדור-פרשר. ש.צ.). אני מבינה שהיא תיארה את חווייתה כ’מאוד לא נעימה’ ואין לי סיבה שלא להאמין לה. אבל הייתה זו בחירתה להרצות והייתה זו זכותם של המוחים להתעמת עימה באמצעות ההשקפות בהן הם מאמינים. חופש הדיבור אינו מוגבל רק לחוויות נעימות, כתבה הסגנית.
הכותבת הביעה עם זאת אכזבה מהעובדה שקבוצת מוחים חסמה את מכוניתה של הדיפלומטית כאשר זו ניסתה לעזוב את הבניין בסיום דבריה. אולם, היא מוסיפה כי המשטרה ואנשי הביטחון היו נוכחים במקום ולמיטב ידיעתה לא בוצעו מאסרים ולא הוגשו כל תלונות. והיא מסכמת: בעוד איננו מצפים שכל אחד יסכים עם המדיניות שלנו בדרך בה אנו מבצעים אותה, אני יכולה להבטיחך שאנו נחושים להמשיך ולקיים חופש דיבור באופן מאוזן ובדרך ליברלית. אותי היא שכנעה.
קיסריה כשטח כבוש
אלביס קוסטלו שמע רק לאחרונה על מלחמת ששת הימים. שבועות רבים לאחר שחתם על חוזה לשתי הופעות באמפיתיאטרון בקיסריה הוא גילה כי ישראל עדיין שולטת בגדה המערבית. לתומו חשב עד עתה כי ישראל יצאה משם במסגרת אותה עסקה בה היא החזירה את סיני למצרים. לחילופין הוא סבר כי היא עשתה זאת כאשר יצאה מדרום לבנון לפני בדיוק עשר שנים.
יש הטוענים כי האמין דווקא שרצועת עזה כוללת את הגדה המערבית ולכן כיבוש השטחים שייך לנחלת ההיסטוריה. אבל ראו איזה פלא. רק לאחר שכמה אלפי ישראלים מצאו לנכון לרכוש כרטיסים למופעיו, רק אז הוא עדכן את הידע שלו על המזרח-התיכון והחליט שלא להגיע בסוף החודש. מה? עדיין יש התנחלויות?, הוא שאל את יועצו המדיני אחרי שקרא מאמר מערכת בסאן.
קוסטלו עומד על כך שהחלטת הביטול שלו אינה נובעת מהשפעה של כל גורם אחר. מדוע, אם כן, הוא הבטיח לבוא מלכתחילה? יש להניח שעל הפלסטינים הוא לא שמע עד לפני כמה ימים, אבל שיקולים כלכליים ולחצים/איומים של גורמים פרו-ערביים עשו את שלהם והוא החליט להישאר בבית. לבי לבי לאותם רוכשי כרטיסים שלא ידעו כי הזמר הבריטי הזה שייך לעבר.
האם יכול להיות שבמשאלת ליבם הם חשבו בטעות שהמדובר באלביס פרסלי? אישית, אני מעדיף את אלביס האחר. הוא בוודאי שלא היה מבטל. עדיף האחד המת על פני זה החי.
קצרצרים
***אם הייתי מתבקש לבחור את הבריטי של השנה, הייתי מכתת את רגליי עד צפונה המרופט של ישראל ומצביע על ג’ון גרגורי, שחקן נבחרת אנגליה לשעבר ומאמנן של קבוצות פאר בעברו. גרגורי לא הצליח אומנם להותיר את קבוצת הכדורגל הערבית-יהודית של מכבי אחי-נצרת בליגה הישראלית הבכירה, אבל כמעט וחולל בה נס. הוא הוחתם לשלוש שנים על ידי הקבוצה מאשדוד.
***כדאי להסיר כובע בפני אברם גרנט שהמזל האכזר מנע מקבוצתו, פורטסמות’ לזכות בגביע האנגלי.
***ימות המשיח? שייח’ סעודי מימן את טקס חלוקת פרסי העיתונות מהם נהנו כמה עיתונאים ישראלים וערבים בארוחת ערב חגיגית בלונדון.
