הרעיון שעומד בבסיס ההצגה המקסימה הזו, הוא איך נראית מלחמה בעיני סוס. הפעם זו מלחמת העולם הראשונה שהתנהלה בשנים 1914-1918 – סכסוך גלובלי בו נהרגו כעשרה מיליון חיילים.
בימים של טרום טנקים (שהחלו להיכנס לשימוש יותר ויותר החל מ-1916 אחרי הקרב על הסום המפורסם),שימשו הסוסים חלק חשוב ובלתי נפרד מהלחימה. מסתבר שלמיליוני האבדות בנפש הצטרפו כשמונה מיליון סוסים שמתו במלחמה ההיא. סוסים אלה, ברובם עברו אימונים והכשרות מיוחדות על-מנת להפוך אותם לחיות מלחמה שתרמו רבות למלחמה.
ההצגה, שמבוססת על ספרו המצליח של מייקל מרפורגו לילדים ולמבוגרים, עובדה לבמה עי ניק סטפורד. במרכזה סיפורו של ג’ואי, סוסו האהוב של הנער אלברט נרקוט, שגידלו בחווה בדבון. בתחילת המלחמה נמכר הסוס לחיל הפרשים והועבר לצרפת. שם הוא נקלע לאש מלחמה ונמלט ומוצא את עצמו במסע מרתק כשהוא עובר צדדים ותהפוכות. בעליו, אלברט שהופך לחייל, דבק במשימה למצוא את סוסו האהוב והאובד ולהשיבו הביתה.
אחד המסרים המרכזיים במחזה הוא מציאות האנושי בתוך כל התוהו ובוהו של המלחמה, כשהאנושי אינו קשור לצד או השקפה פוליטית. דרך עיניו של הסוס, אנו רואים את ההרס והחורבן שהמלחמה גורמת, אבל גם את החמלה והרחמים של אינדיבידואלים בתוך כל ההרס הזה.
מה שהופך את ההפקה הזו למיוחדת, ולכזו שלא כדאי להחמיץ, הוא שילוב בובות בתור רבות מהדמויות הראשיות והמשניות במחזה. הבובות מופעלות על-ידי שחקנים/מפעילים, שלעיתים משחקים גם יותר מדמות אחת. התנועה של החיות נראית אמיתית לגמרי עד כדי כך שלעיתים קשה להאמין שג’ואי אינו סוס אמיתי. גם דמויות המשנה של החיות גונבות את ההצגה. לדוגמא, דמותו של אחד הברווזים בחווה, שהיא דמות קומית לכל דבר. כמעט שלא נמצא באולם מישהו שלא הזיל דמעה בשלב זה או אחר לנוכח המאורעות וההזדהות עם דמותו של ג’ואי, הסוס המקסים, מוחלטת. מבחינה זו זוהי אחת הדוגמאות התיאטרוניות המוצלחות ביותר. זו בפני עצמה כבר סיבה טובה מאד ללכת לנשיונל, עם או בלי ילדים.
