מלונדון לקלפי- הישראלים באנגליה שבוחרים לטוס

לא כל הישראלים שחיים בחו”ל ועולים על מטוס לקראת הבחירות באוקטובר יצביעו אותו הדבר. יהיו כאלה שלא יצביעו בכלל. מי שבוחרים לעלות על מטוס ולעמוד בתור לקלפי עושים זאת כי מבחינתם, גם אחרי שנים בחו”ל, העתיד של ישראל הוא עדיין גם העתיד שלהם

מאות אלפי ישראלים חיים בחו״ל, חלקם כבר עשרות שנים. לקראת הבחירות, לא מעט מהם אורזים מזוודה, משלמים מאות ואף אלפי פאונדים ועולים על מטוס כדי לעשות משהו שאי אפשר לעשות מהספה בלונדון, ניו יורק או אוקספורד: להצביע. ב-27 באוקטובר 2026 ילכו אזרחי ישראל לקלפיות בבחירות לכנסת ה-26. עבור הישראלים החיים בחו״ל שרוצים להשתתף, המשמעות פשוטה: צריך להיות בישראל. בניגוד למדינות רבות, ישראל אינה מאפשרת לאזרחיה המתגוררים בחו״ל להצביע מרחוק, למעט קבוצות מוגדרות של עובדים ושליחים רשמיים ובני משפחותיהם. הכרטיס יקר, הנסיעה דורשת זמן ולעיתים חופשה מהעבודה, והמציאות בישראל רחוקה מלהיות פשוטה ובכל זאת, הפעם רבים מאיתנו מוכנים לשלם את המחיר.

מי אנחנו, הישראלים בחו״ל?

אין מספר אחד מוסכם של ״ישראלים בחו״ל״. מחקר של יחידת הדמוגרפיה האירופית של JPR העריך ב-2025 כי כ-630 אלף ישראלים חיים מחוץ לישראל, ואם מוסיפים את כ-325 אלף הילדים שנולדו להם בחו״ל, מדובר בקהילה של כמעט מיליון בני אדם בעלי קשר משפחתי ישיר לישראל. באנגליה ובוויילס ההערכה עומדת על כ-22,500 איש.

אחד הנסיונות המרכזיים הוא GIL, ארגון גג לישראלים בתפוצות, שפועל לאגד את הקהילות הישראליות מחוץ לישראל ולתת להן קול ומסגרת משותפת. קיומו מבטא את המתח שמלווה את הקהילה הישראלית בחו”ל: מצד אחד, החיים מתנהלים במקום אחר, מצד שני, הקשר לישראל והרצון להשפיע על המתרחש בה נשארים חזקים. בעשור האחרון קיבלה המעורבות הזו משמעות חדשה.

אבל המספר פחות מעניין מהזהות. בניגוד לדימוי הישן של ״יורדים״ שהתנתקו מישראל, רבים מאיתנו ממשיכים לחיות עם רגל אחת לפחות בישראל: משפחה, חדשות, ביקורים, תרומות, פעילות ציבורית ולעיתים גם ילדים שחוזרים לשרת בצבא. גם הטיסה לישראל כדי להצביע אינה תופעה חדשה. במשך שנים ראינו בתקופות בחירות התארגנויות של בעלי זכות הצבעה המגיעים מחו״ל, בעיקר מארצות הברית, ובהן קבוצות בולטות מקהילות דתיות ואידיאולוגיות. אלא שהפעם נדמה שהתמונה מגוונת יותר. צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, אנשי ימין, מרכז ושמאל, מי שעזבו לפני שנים ספורות ומי שחיים בחו״ל כבר שלושה וארבעה עשורים. חלקם טסים בכל מערכת בחירות, אחרים לא הצביעו בישראל שנים והחליטו שהפעם הם רוצים להיות שם.

למה דווקא הפעם?

מאמרים קשורים

יש להצ”ע מה להציע

מאסטר שף

יידישע ראסטמן

יהונתן סע הביתה

השנים האחרונות טלטלו את ישראל וגם את הקשר שלנו אליה. המחאה סביב הרפורמה המשפטית הוציאה חלק מהישראלים בחו״ל לרחובות. 7 באוקטובר, המלחמה והמאבק להשבת החטופים חיברו אחרים מחדש למה שקורה בארץ. לא כולנו מסכימים על הדרך, על הממשלה או על הפתרונות, אבל עבור רבים, המרחק הגיאוגרפי לא הפך למרחק רגשי.

פרופ׳ רובי ציגלר, בן 47, חיפאי במקור, חי באוקספורד כבר שני עשורים. הוא הגיע לבריטניה ללימודי תארים מתקדמים בדיני פליטים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד, ומאז עוסק באקדמיה הבריטית לצד פעילות מחקר והוראה בישראל. ״בכל מערכות הבחירות שלא היו בתקופת הקורונה טסתי להצביע״, הוא אומר. אבל הפעם, מבחינתו, מדובר בשליחות. ״כמי שמצוי בליבת עולם המשפט, ההפיכה המשטרית שהחלה לחולל הממשלה הנוכחית איימה ועודה מאיימת לחסל את מה שנותר מהדמוקרטיה הליברלית בישראל. על כל האזרחים הישראלים באשר הם מוטלת חובה מוסרית לממש את זכותם החוקתית ולהצביע כדי לשנות כיוון.״

גם ד״ר יעל רייזנר קוק מצביעה מאז ומתמיד.״תמיד. בכל בחירות. אך הפעם זו חובה יותר מתמיד״, היא אומרת. ״אם המצב לא ישתנה וביבי עם הקיצוניים המשיחיים יישארו בשלטון, אני מאמינה שמדינת ישראל לא תשרוד. ארבע שנותיהם בשלטון עשו למדינת ישראל נזק שגודלו עדיין לא ידוע. קטסטרופלי. פנים וחוץ.״

איתי גלמודי, בן 44, מייסד Stop the Hate UK ואב לשניים, הגיע ללונדון ב-2015, לאחר מבצע צוק איתן ושירות מילואים ממושך. בבחירות הקודמות הוא לא טס להצביע. הפעם הוא מרגיש שאין לו ברירה. ״המחשבה על עוד קדנציה עם ההנהגה הנוכחית מעבירה בי חרדה שלא יישאר מה להציל״, הוא אומר. ״ב-20 השנים האחרונות, תחת ממשלות נתניהו, ישראל הפכה לקיצונית, שמרנית, חשוכה ודתית יותר, תוך אובדן הערכים הליברליים. כל מה שהציונות המקורית נלחמה נגדו. איבדנו את הדרך כרגע, ואני טס כי חייבים לשנות כיוון ולהילחם על העתיד של המדינה.״

אחרי 27 שנה, חוזרים לקלפי

אולם לא כולם טסים מתוך הרגל. יובל ישיב ואשתו יעל חיים בלונדון כבר 36 שנים. הם טסו בעבר להצביע, אבל הפעם האחרונה הייתה ב-1999. מאז בחרו שלא להצביע, מתוך תחושה שמי שחי בחו״ל לא צריך להשפיע על הבחירות בישראל. הפעם שינו את דעתם. ״מאז עברו 27 שנים, ולמרבה הצער הגענו לנקודה קריטית בהיסטוריה של ישראל. כולם יודעים שאלו הן בחירות גורליות, והשאלה הנשאלת היא איך תיראה ישראל בעתיד״, הוא אומר. ״ברור שהכרטיסים יקרים, ולא אנחנו נקבע את התוצאה, אבל זה לא מה שחשוב.״

״אנחנו חייבים את זה למשפחה ולחברים שבארץ, וחייבים את זה לישראלים וליהודים כאן, שמרגישים היטב את ההשלכות של מה שקורה בארץ. זה מעשה של הזדהות. אנשים מרגישים חוסר אונים ומקטרים על מה שקורה. הנה, יש הזדמנות לעשות מעשה ולא רק לקטר מהסלון בלונדון.״

ויש גם מי שבוחרים לא להצביע. אורית אושרובסקי, אמא לשלושה שחיה בבריטניה כבר 25 שנה, מגיעה למסקנה ההפוכה. ״אני לא אצביע בבחירות בישראל, בעיקר משום שאני מרגישה שאין לי מספיק היכרות עם המועמדים והתוכניות שלהם כדי לקבל החלטה מושכלת״, היא אומרת. ״אני חיה בבריטניה כבר 25 שנה, ולכן באופן טבעי אני פחות מעורה בפוליטיקה הישראלית ובנעשה בארץ ביומיום. גם אם הייתה לי אפשרות להצביע, לא הייתי רוצה לבחור רק מתוך תחושת שייכות או הרגל, אלא להרגיש שאני באמת מכירה את האפשרויות העומדות בפניי ויכולה לקבל החלטה אחראית ומודעת.״ וכאן נמצאת אולי הדילמה המעניינת ביותר: האם מי שחי מחוץ לישראל במשך עשרות שנים צריך להשפיע על עתידה? או שעצם האזרחות, המשפחה והקשר לישראל מעניקים לו את אותה זכות כמו לכל אזרח אחר? גם בינינו אין על כך הסכמה.

״מבקשים מאיתנו קול״

את הקריאה לישראלים בחו״ל ניסח לאחרונה דוד מידן, איש מערכת הביטחון לשעבר, דרך סיפור מ-1948. הוא הזכיר את נסיעתה של גולדה מאיר לארצות הברית, כאשר ביקשה מיהודי ארצות הברית לסייע למדינה שבדרך. מידן כותב: ״יש רגעים בחייה של אומה שבהם אסור לעמוד מן הצד״. והפעם, לדבריו, לא מבקשים כסף או תכשיטים.

אז איך מגיעים לקלפי?

מודעה

סביב הבחירות צמחו גם יוזמות אזרחיות שאינן מפלגתיות. AID Coalition האמריקאי הקים את Fly&Vote, ״טסים להצביע״, שמסייע לישראלים בחו״ל במידע ובלוגיסטיקה לקראת הנסיעה. הארגון מדגיש כי אינו תומך במפלגה או במועמד ואינו מממן את הטיסות. בישראל פועל במקביל חמ״ל בחירות, יוזמה אזרחית לשמירה על טוהר הבחירות, העוסקת בין היתר בניטור איומים ודיסאינפורמציה ומגייסת מתנדבים לקראת יום הבחירות.

מאיה סגל, בת 25, שחיה באנגליה כמעט ארבע שנים, רואה בהצבעה גם השקעה בעתיד שלה. ״חשוב לי להצביע כדי להשפיע על עתידה של מדינת ישראל״, היא אומרת. היא רואה את עצמה חוזרת לישראל בעתיד ורוצה ״שתהיה מדינה לחזור אליה ולגדל בה את ילדיי ואת דור העתיד״, מדינה שיהיה טוב ובטוח לחיות בה.

אנחנו יכולים לחיות בלונדון, אוקספורד, ברלין או ניו יורק. לבנות קריירה, משפחה וחיים במקום אחר. אנחנו גם יכולים לחשוב אחרת לחלוטין זה מזה על הפוליטיקה הישראלית, אבל ישראל לא בהכרח הפכה למדינה זרה ביום שבו ארזנו מזוודה. המשפחות שלנו שם, החברים שלנו שם, השפה, הזיכרונות וחלק גדול ממי שאנחנו עדיין שם ולא מעט מאיתנו עדיין חושבים שיום אחד נחזור.

אז למי ששואל איזו זכות יש למי שעזב את ישראל להשפיע על עתידה, אולי התשובה פשוטה:עזבנו את הארץ. לא בהכרח עזבנו את הבית.

הכותבת היא פעילה חברתית ודמות מרכזית בתנועה לשמירת הדמוקרטיה והמאבק להשבת החטופים. לאחרונה היא מובילה את המטה הבינלאומי של מפלגת הדמוקרטים בבריטניה.