שלום אנני לנוקס
אינני יכול להעיד על עצמי כמי שמתמצא במוזיקה בכלל ובזו הבריטית בפרט, כך שבצער אני חייב לציין בתחילת מכתבי כי עד לפני יומיים לא ידעתי בדיוק מי את.
משראיתי את הלהט שהפגנת בהפגנה האנטי-ישראלית בלונדון ואת ראיונותיך הבלתי פוסקים שבהם באת בטענות לבני עמי וארצי במאמציהם להגן על חיי אזרחינו בדרום הארץ, החלטתי לכתוב לך ולספר לך סיפור קצר על המתרחש בארצנו. לא אין בכוונתי להזכיר את מאמצי ממשלתך בשנות מלחמת העולם השניה למנוע מיהודים אודים מוצלים מאש- להגיע למולדתם ישראל. לא באתי לעשות את חשבונו של אבי שנמלט מאוסטריה עם כניסת הנאצים למדינה זו שנתפס בים על ידי משחתת בריטית וברוב תושייתו השליך את כל מסמך למים וכך ניצל מהכוונה לשלחו חזרה לארץ ההריגה.
ברצוני רק להציג לך ילד ישראלי חביב , עליז ומלא חיים שהכרתי במקרה בעת שנלוויתי לנשיא מדינת ישראל , שמעון פרס בעת שביקרו ימים ספורים לאחר שנפצע.
הרשי לי להכיר לך את אושר טויטו. ילד שחי כמו כל ילד אחר, בריטי, צרפתי או פלסטיני, בשדרות – ישוב ישראלי קטן בדרום הארץ. אושר, כמו רוב בני גילו הוא אוהד כדורגל מושבע. אמנם לא ביקרתי בביתו, אך אני מניח כי צילומיהם של דיוויד בקהאם, ג’ון טרי או וויין רוני תלויים בחדרו וחלום חייו היה לפגוש מישהו מאלילים אלו במציאות. למדתי על אושר כי היטיב לשחק כדורגל (לעתים כמנהג ילדים – אף העדיף זאת על לימודים) וכי חלום גדול עוד יותר נשא בלבו להיות לפחות כמו יוסי בניון, צעיר ישראלי מדימונה, המככב במדי ליברפול.
חייו של אושר טויטו השתנו ביום אחד. היה זה יום הולדתו ה-45 של אביו, רפי. כמו כל ילד טוב הלך אושר עם אחיו הגדול, רמי, לקנות מתנת יום הולדת לאבא. רמי ואושר שגילו בדרכם לכספומט כי שכחו את כרטיס האשראי בבית, חזרו לקחתו ובדרכם לבנק נחרב עולמם. לפתע פתאום משום מקום ומשום סיבה התפוצץ על ידם פגז (רקטת קאסם קוראים לו). אושר הצעיר בן ה-8 נפצע קשה ואחיו רמי נפצע מעט קל יותר.
מאמרים קשורים
אושר , כאמור שחקן כדורגל ואוהד כדורגל איבד את רגלו השמאלית ונפגע קשות גם בזו הימנית. את שרגש אנושי כל כך מפעם בקרבך, בוודאי מבינה מה משמעות איבוד רגל בכלל ולילד המשחק כדורגל בפרט. אגב הפגיעה הפסיכולוגית היא לא פחותה מאשר זו הפיזית שרק היא קשה לכשעצמה זה כואב גם אצל ישראלים אם חשבת שאצלנו זה אחרת.
אושר עובר תהליך שיקום ארוך וכואב. כולנו אוחזים לו אצבעות שנראה אותו שוב רץ ומתרוצץ במשובת נעורים. הרופא שניתחו היה אופטימי ואמר לאושר מיד אחרי הניתוח: לא ירחק היום שבו נראה אותך שוב על הדשא הירוק של מגרשי הכדורגל.
בינתיים עבר אושר עם משפחתו משדרות לעיר אחרת המרוחקת 40 קמ מהגבול (אנחנו בסך הכל מדינה קטנה ו-40 קמ זה כמעט מרכז הארץ). שם הוא עובר את תהליך השיקום הרחק משעון הפגזים, רחוק מאנשי החמאס – כך הוא חשב. אבל לא כך הוא. בשבועיים האחרונים החליט חמאס כי אין לו עניין בהמשך השקט לאורך הגבול ופתח בירי טילי גראד על מיליון אזרחים ישראלים. לידיעתך גם בישראל יש אזרחים, יש נשים ויש ילדים לא כולם חיילים. גם עירו החדשה של אושר ספגה אש הנורית ללא אבחנה. קטיושה פגעה בגן ילדים (את הילדים למזלנו פינינו בזמן), אחרת בבית ספר הכל מרכזי לחימה של ממש, על פי תפיסתך. לאושר קטוע הרגל יש עכשיו 15 שניות להגיע למקלט. קצת מסובך הלא כן אנני. והילד שואל כפי שנקרא אחד משיריך WHY.
אגב, אמנם איני רוצה להיכנס לפוליטיקה אלא לעסוק רק בפן האנושי אך בכל זאת כדאי שתזכרי כי ישראל עזבה את עזה, הוציאה את כל חייליה משם, הורידה התנחלויות, השאירה מקומות פרנסה כמו חממות לירקות ולפירות, סיפקה ועדיין מספקת חשמל ומים ומה קיבלה בתמורה פגז על אושר טויטו.
שלך
יורם דורי
