אם יש את נפשכם לדעת מי מממן את אל קעידה, רחל ארנפלד היא הכתובת. ארנפלד, ישראלית המתגוררת בניו-יורק, פרסמה אין-סוף מאמרים העוסקים במימון הטרור הבינלאומי, ושלושה ספרים הדנים בנושא. הראשון נקרא: נרקו-טרוריזם, והוא התייחס לראשונה לחיבור שבין הטרור לבין קרטלי הסמים הגלובליים. בעצם ארנפלד הייתה זו שטבעה את המושג נרקו-טרוריזם, שאומץ במסדרוני המשטרות והשירותים החשאיים ברחבי העולם. במשך שני עשורים היא התפרסמה כמי שיודעת להתחקות אחר תנועות הכספים העושים דרכם מבנק אחד לשני, ונופלים לבסוף בחיקם של ארגונים למיניהם. היא עושה זאת באמצעות הרכבת פאזל העשוי ממאות ואלפי מסמכים עליהם היא מגיעה בשל קשריה הרבים והמסועפים.
כעת מנהלת ארנפלד מלחמה הרואית העשוייה להגדיר מחדש את חופש הביטוי בשני צידי האוקיינוס. בספרה האחרון: מימון הרשע, שנכתב בהשפעת אירועי ה-11 בספטמבר בארצות-הברית – טוענת ארנפלד, בין היתר, כי איש העסקים הסעודי, חאליד בין מחפוז – מי שהיה יור הבנק הגדול ביותר בארצו – הפקיד כמה עשרות מיליוני דולר בחשבונות הבנק של הארגונים שהיו אחראים ב-1998 לפיצוצים בשגרירויות האמריקאיות בקניה ובטנזניה. בפיצוצים אלה נהרגו 224 איש ויותר מאלף נפצעו. ההעברה, בסך 74 מיליון דולר נעשתה, על פי הטענה, באמצעות קרנות צדקה מוסלמיים. ההאשמה מבוססת על מסמכים ממשלתיים, דיונים משפטיים, דיווחים עיתונאיים ומקורות אנונימיים שונים.
בין מחפוז לא נותר אדיש. עדיף שתחזרי בך, הוא הזהיר את ארנפלד באמצעות שליחיו. אחרי ההזהרות הגיעו האיומים. בין מחפוז הוא איש מאד חשוב ואת צריכה להשגיח על עצמך…, אמר לה סוכנו, אך לא נרתעה וסירבה לדרישותיו, והוא בתגובה החליט לפנות לבית-המשפט ב…לונדון.
לא, בין מחפוז לא טעה בכתובת. הוא יודע מה הוא עושה. הוא כבר עשה זאת בעבר כנגד סופרים ועיתונאים אחרים, וניצח. חוקי הדיבה בבריטניה מעניקים יתרונות ברורים לתובע וכופים על הנתבע להוכיח באמצעות עדים ומסמכים שכל טענותיו מבוססות לחלוטין. הפוכים הם פני הדברים מעבר לאוקיינוס. שם חלה על התובע חובה ההוכחה. שם חוקי הדיבה כפופים לתיקון הראשון לחוקה, הדוגל בחופש הביטוי כערך עליון. שם יש להוכיח כי לכותב היו כוונות זדון. החוק הזה הוא שהביא את רומן פולנסקי לתבוע את המגזין האמריקאי Vanity Fair, על שפירסם ידיעה שעסקה בהתנהגותו ביום בו אשתו הנרצחת, שרון טייט, הובלה למנוחות. רומן פולנסקי, שחמק ממשפט אונס בארצות הברית ומתגורר בגלות הפריזאית, לא הוצרך אפילו להטריח עצמו ללונדון. הפסיקה לטובתו כאילו הייתה ידועה מראש. השופט Eady פסק לו פיצויים. זהו אותו שופט בפניו הובעה התביעה נגד ארנפלד בשנה שעברה.
אני אזרחית אמריקאית והוא אזרח סעודי, אומרת לי ארנפלד בשיחה מניו-יורק. הספר שלי פורסם באמריקה, אבל הוא תובע אותי בלונדון. אם יש לו טענות נגדי, שיואיל בטובו לבוא ולתבוע אותי בארצות-הברית…. האמת היא שהספר אפילו לא זמין בחנויות בריטיות, אבל טענת התובע הייתה ש-23 עותקים ממנו נרכשו על ידי תושבים בריטים באמצעות האינטרנט. רחל החליטה שלא לשחק במגרש של בין מחפוז, ולא הכירה בסמכות בית המשפט הבריטי לדון בתביעה. היא לא הופיעה לדיון ונשפטה שלא בפניה. התביעה, אם כן, לא התבררה, אבל Eady פסק לטובת בין מחפוז ושני בניו 10,000 לישט לכל אחד, ועם הוצאות המשפט הגיע החשבון ל-60,000. הסכום הזה כבר הוכפל ושולש מאז והגיע למימדים אבסורדיים.
אבל כאן רק מתחילה הדרמה. בצעד נגדי, הלכה ארנפלד לבית המשפט במנהטן, וביקשה ממנו כי יביע את דעתו על הפסיקה הבריטית ויחליט כי אינה שרירה וקיימת. אם אכן יילך השופט האמריקאי לקראתה, הוא יעמיד במצב מביך את החוק הבריטי המעניק לביליונרים סעודים לסתום את פיה של העיתונות. פסיקה כזאת עשויה להוקיע את תופעת תיירות הדיבה הקיימת בלונדון, להחליט כי הפסיקה הבריטית היא אנטי-אתית לעקרון חופש הדיבור, ותבליט את העובדה שחוקי ההשמצה בארצות-הברית מתקדמים הרבה יותר מאשר אלה שבלונדון.
בין מחפוז עצמו אינו חסיד אומות העולם (אופס…האם בזה הרגע השמצתי אותו?). ב-1992 הוא שילם סכום של 225 מיליון דולר בבית המשפט הפלילי האמריקאי כדי לחמוק מעונש בשל פשיטת הרגל של הבנק המוסלמי BCCI. בנק זה, כזכור, הסתבך בהלבנת כספי סמים ותמיכה בארגוני טרור. יותר מכך – הוא ואחרים צפויים להיתבע לדין על ידי כמה ממשפחות קרבנות ה-11/9 הדורשות מהם סכום של טריליון דולר! המהלך של ארנפלד עתיד לסבך את חייו הרבה יותר מאשר שיער מלכתחילה. בינתיים הוא ממשיך להיות אימתם של המולים, ופרקים מספרים רבים נמחקו, שונו או נגנזו בהתערבותו.
וארנפלד עצמה? ההוצאות המשפטיות בניו-יורק כבר מגיעות ל-200,000 דולר ובית המשפט בלונדון דורש ממנה עד כה 174,386,52 לישט. ארגונים כאלה ואחרים הבטיחו לה סיוע, אבל בינתיים אין היא רואה באופק ולו דולר אחד שחוק. זו תהיה מלחמה ארוכה בה לא יילקחו שבויים. היא מקווה כי בסופו של ההליך המשפטי יימצאו עיתונאים וחוקרים בריטים שישלחו לה מכתב תודה.
