אם אינכם מנויים על המגזין NME, יתכן שעדיין לא שמעתם את השמות Glasvegas, Friendly Fires, White Lies ו-Florence And The Machine, ארבע מהלהקות הלוהטות ביותר של האינדי-אלקטרו-פאנק-רוק. הארבע נמצאות עכשיו בסיבוב הופעות ברחבי האי הבריטי במסגרת החימום לחלוקת פרסי -NME לשנת 2009 ויופיעו, בין השאר ב’בריקסטון אקדמי’.
‘גלאסווגאס’ (Glasvegas) – הסקוטים מגלזגו – כבשו כל מצעד ולב אפשרי ב-2008 ואם תתנו להם חצי צ’אנס הם יכבשו גם את שלכם. הם מבצעים רוק’נרול ישן וטוב מהפיפטיז, המוגש בעדכניות וברוח הפאנק של הקלאש.
‘פלורנס אנד דה משינס’ (Florence and The Machine) היא רביעייה כשרונית במיוחד שכוללת את ג’יימס אלן (סולן), פול (גיטרות), ראב (באס) וקרוליין (הבחורה שעל התופים). גוון קולו המיוחד של אלן, ארכיטקט ההרכב, מרפרר למחוזותיהם הנוסטלגיים של אלביס פרסלי ובאדי הולי, עם נזילה לאזור הדמדומים של הקלאש והמרי צ’יין, מה שמניח את היסודות לשירות סטייל ה’ביצ’בויז’. אלן הוא גם כותב מבריק שמביא את אווירת הרחוב האורבאני הקשה, האלים והמנוכר, בעומק מדהים ובפשטות מרגשת.
‘פרינדלי פאיירס’ (Friendly Fires) , לעומתם, התחילו גם הם את 2008 כאחת ההבטחות החמות אבל לא הצליחו להמריא לגבהים הנדרשים מבחינת המצעדים. הטריו, שמונה את אד מק’פארן (שירה ובאס), אד גיבסון (גיטרות) וג’ק סאבדג’ (תופים), נכנס תוך שניות למרכז הפריים של עדשת עיתונות המוזיקה הבריטית. יש בהם תמהיל איכותי במיוחד של פוסט-פאנק חד כתער, ששורף את האוזניים לכל מחיי-האייטיז-חנוטי-הסקיני-ג’ינס למיניהם, ששמעתם בשנים האחרונות והאלקטרוניקה הסמי-מינימליסטית מזכירה דיסקו-האוס מועדוני. תענוג.
והכי חשוב – ההרכב שיעשה לכם את 2009 הוא דווקא ‘וויט לייס’ (White Lies). קודם כל, כי אין על טריו של פוסט-פאנק-ניו-ווייב עם סולן שנשמע כמו איאן קרטיס. זהו טריו רוקרים לונדוניים חמושים בסולן (הארי מקוואי) בעל קול ייחודי, עטופים במוזיקה אייטיזית אווירתית מהולה באפלוליות, ויש להם את השילוב של הווקאלים האפיים, הליין-באס הדומיננטי והדארקי והגיטרות המבעבעות, כשמעל לכל נוצצים להם הסינתיסייזרים, שמביאים אותם היישר למרכז האינדי-פופ. אני שמה עליהם את הז’יטון שלי.
