גדולת עבודותיו של צ’פלין היא בכך שהצליח לשבור את מחסום השפה ולהגיע לקהל רחב של צופים בכל מקום, בכל זמן וללא מלל, ולהעביר את מסריו בדרך אלגנטית ורצינית – דרך הצחוק.
דמותו הנווד, המזוהה איתו, זכורה לנו כאיש צנום עם כובע שחור, מקל במבוק מעוקל ושפם מצומק, המוצא עצמו בסיטואציה בה הוא צריך להגן על אישה מפני גבר גדול, עם זקן שחור, בדרך כלל לבוש בגופיה לבנה או פיג’מת פסים. הוא חוטף מכות; פעם מדלת שנסגרת לו בפרצוף ופעם דלי מלא מים נופל עליו מהחלון – אך למרות זאת הוא ממשיך במשימתו עד הסוף, ולאחר מכן נעלם בתוך עיגול המתכווץ ומתכווץ ומשאיר את הצופה עם חיוך גדול.
מוזיאון הסרטים של לונדון, הנמצא לרגלי הלונדון איי, מציג תערוכה על חייו של צ’פלין הלונדוני – שנולד וגדל בשכונת למבת’ מדרום לנהר. צ’פלין גדל להורים זמרים שהתגרשו כשהיה בן שש, ומאז עברו חייו בבתי יתומים שונים. בגיל 10 עלה לבמה בפעם הראשונה ובגיל 16 קיבל את התפקיד המשמעותי הראשון – הנער בילי במחזה שרלוק הולמס בתיאטרון הדיוק אוף יורק. את המעבר לקולנוע עשה בשנת 1913, כשכבר עבר לגור בארהב.
161 מיצגים, ביניהם תצלומים, תעודות, ופרטי לבוש, מעבירים את המבקר במוזיאון במסלול חייו – כך למשל מוצגות תמונות מתהליך הקמת הסטודיו של צ’פלין בהוליווד, לצד הכובע ומקל הבמבוק המקוריים, כמו גם מסכים הפזורים ברחבי התערוכה המציגים קטעים מסרטיו. בסוף התערוכה מוצגים סרטי וידאו משפחתיים של צ’פלין עם אשתו (הרביעית) אונה או’ניל ושמונת ילדיהם, בהם ניתן לראות כי האיש והשחקן אחד הם – כל פרח שהוא רואה בדרך משמש השראה לבדיחה, כל מבט למצלמה מלווה בפרצוף מצחיק.
צ’פלין עזב את ארהב בשנת 1952 בעקבות חקירה של ה-FBI בחשד לשתפ עם המפלגה הקומוניסטית ותמיכה בה, מה שלא היה נכון. הוא בחר להתיישב בשווייץ ולארצות הברית לא חזר מאז, פרט לביקור אחד קצר בו הוא קיבל את פרס האוסקר על מפעל חיים בשנת 1972. בשנת 1975 הוא קיבל את תואר הכבוד סר ממלכת אנגליה.
בשנים בהן חי בשווייץ בילה צ’אפלין זמן איכות עם משפחתו, אולם חבריו מספרים כי הוא עבד עד יומו האחרון ותמיד חשב על הסרט הבא שייעשה.
