אצל פסיכולוגית המתמחה בהתמכרויות
הפסיכולוגית: אתם רוצים לספר לי למה אתם כאן?
אני: אין לי מושג, תשאלי אותה.
האישה שאיתי: סליחה? אתה רוצה שאני אשמיע את ההקלטה?
אני: אין צורך להשמיע הקלטות.
האישה שאיתי: תשמעי, זה מה שקרה: לקבוצה שלו, ליברפול, היה לפני שבוע משחק מאוד חשוב נגד מנצ’סטר סיטי.
אני: יונייטד.
האישה שאיתי: שיהיה. איזו קבוצה ממנצ’סטר. בקיצור, זה היה משחק מאוד חשוב והוא הכריז חזור והכרז שאם ליברפול מנצחת את המשחק הזה, לא יהיו לו יותר טענות, מענות ומצבי רוח, אפילו אם הם יפסידו את כל יתר המשחקים שלהם השנה. וכששאלתי אותו מה יקרה אם הם ינצחו ועדיין תמשיך לקטר כשהם מפסידים? הוא ענה: במקרה כזה, תקחי אותי לטיפול. זה הכול מוקלט ליתר ביטחון, בהסכמתו. איך שלא יהיה, הם ניצחו את מנצ’סטר. אבל שלשום, עוד בטרם חלפו 72 שעות מהניצחון הגדול, אני רואה אותו מסתובב כשפניו מכורכמים, מרה שחורה אופפת אותו והוא משרה דכדוך על כל הבית. כששאלתי אותו מה קרה? הוא ענה: ליברפול הפסידה לנורתהמפטון.
אני: סאות’המפטון. למה לעוות את השמות של הקבוצות? אחד הדברים היחידים החיוביים בכדורגל, זה שאתה לומד ממנו גיאוגרפיה.
האישה שאיתי: בקיצור, הפסידו לאיזה המפטון והוא התבאס קשות, אז מילאתי את בקשתו והבאתי אותו לטיפול.
הפסיכולוגית: ומה יש לך לומר על זה?
אני: אני אומר שדבריי הוצאו מהקשרם. כשהצהרתי שלא אתלונן על הפסדים, לא העליתי על דעתי שנוביל 2:0 במחצית ונפסיד 3:2 ועוד לסאות’המפטון. בשביל מה ניצחנו את יונייטד אם לא כדי לצבור קצת מומנטום? זה לא ששיחקנו נגד ברצלונה. סאות’המפטון למען השם! הכנסנו להם שישיה לפני חודשיים.
האישה שאיתי: את מבינה כמה המצב חמור?
הפסיכולוגית: אני מבינה. אבל השאלה היא מה אתה חושב על כל העניין הזה? אתה מבין שאתה מכור?
אני: אני לא מכור, אני פשוט חי בתקופה הלא נכונה. תראי, אם היינו עכשיו בשנות ה-70′ או ה-80′, כשליברפול זכתה כל הזמן באליפויות וגביעים, אז לא הייתה שום תלונה לאף אחד ולא היינו מגיעים לכאן. פשוט יצא שאני אוהד אותם בתקופה הכי לוזרית שלהם. זאת הבעיה. הקבוצה הנכונה בזמן הלא נכון.
הפסיכולוגית: טוב, לצערי אין ברשותי מכונת זמן.
האישה שאיתי: זה באמת חבל. הייתי שמחה לחזור לתקופה שלפני החתונה ולבדוק קצת יותר לעומק את האלטרנטיבות.
אני: אוקיי, את יודעת מה? נגיד שזה מפריע לי. רק לשם הטיעון. מה אני יכול לעשות? זה לא שמחר אני יכול לקום ולהחליט שספורט לא מעניין אותי.
הפסיכולוגית: אתה יכול לנסות למצוא עיסוקים חלופיים. נניח, לעשות ספורט בעצמך.
אני: אני כבר עושה. אני הולך למכון כושר פעמיים בשבוע, לפעמים שלוש.
האישה שאיתי: רק כשיש שם ספורט בטלוויזיה.
אני: ברור שרק כשיש ספורט בטלוויזיה. איך אפשר ללכת על ההליכון, שלא לדבר על לרוץ עליו, בלי שמשהו יסיח את דעתך? אחרת זה משעמם מוות ואתה כל הזמן רק חושב כמה זמן נשאר לסוף.
הפסיכולוגית: מה עם עיסוקים אחרים?
אני: כמו מה למשל?
האישה שאיתי: מה שנקרא למצוא לעצמך חיים – זה עיסוק נפוץ בקרב בני גילך.
אני: תשמעי, אתן לא מפרשות את זה נכון. הספורט הוא בסך הכל אסקפיזם מכל החדשות המדכדכות. טראמפ ודאעש וכל זה.
הפסיכולוגית: אבל זה לא ממש מאפשר לך לברוח, כי אתה נהיה מדוכא מזה. איזה מין אסקפיזם זה?
אני: זה מכיוון שאין לנו שוער נורמלי. אם היה לנו שוער נורמלי, לא הייתי כאן היום, שתדעי לך.
האישה שאיתי: תגידי, אין לך משהו יותר דרסטי מלייעץ לו שיחפש עיסוקים אחרים?
הפסיכולוגית: אפשר לנסות היפנוזה.
אני: וואלה, איך זה עובד?
הפסיכולוגית: אני מכניסה אותך להיפנוזה, וכשאתה מהופנט, אני מורה לך לא להתעניין בכדורגל יותר. כשאתה מתעורר, אתה לא מתעניין יותר בכדורגל.
אני: כזה פשוט?
הפסיכולוגית: כן.
אני: אבל אין איזו היפנוזה מותנית כזאת? נניח שאני לא מתעניין בכדורגל עד שליברפול חוזרת לטופ 4?
הפסיכולוגית: לא, אין דבר כזה. הכול או לא כלום.
אני: זה נראה לי קצת רדיקלי מדי.
הפסיכולוגית לאישה שאיתי: מצטערת, אני לא חושבת שאני יכולה לעזור. לא נראה לי שהוא באמת מעוניין להשתנות.
האישה שאיתי (נאנחת): טוב. בוא, בוא הביתה. חבל על הזמן ועל הכסף.
אני: את מוכנה לחכות לי באוטו? אני תיכף בא.
האישה שאיתי: למה?
אני: אני רוצה לשאול אותה משהו בארבע עיניים. פסיכולוגיה אישית פרטית.
האישה (מושכת בכתפיה): אני באוטו.
אני לפסיכולוגית: תגידי, ההיפנוזה הזאת באמת עובדת?
הפסיכולוגית: למה, יש לך מחשבות שניות לגבי העניין?
אני: מה? לא, לא בשבילי. אבל אם זה עובד; כריסטיאן בנטקה משחק אצלנו חלוץ. לפני שקנינו אותו בשנה שעברה הוא היה מבקיע בצרורות, ומאז שעבר אלינו, הוא איבד את כל הביטחון ומחטיא מול שער ריק כל משחק. חשבתי אולי אפשר לארגן לו איזו היפנוזה. להגיד לו: כל פעם כשאתה מול השער אתה מבקיע. זה יכול לעבוד?
* גיא שפר מדריך סיורים בעברית בקיימברידג במהלך סופי השבוע.
