לא שרתי לך ארצי

בצמרת המוזיקה הישראלית. עד היום מכר שניים וחצי מיליון עותקים מתקליטיו – מכירות בקנה מידה עולמי והישג שאף אומן ישראלי לא הגיע אליו. הוא האומן היחיד שנכלל ברשימת 100 האנשים העשירים ביותר במדינה.

הקונצרט של שלמה ארצי שייערך בתיאטרון ‘הדומיניון’, יהיה האירוע השלישי של הפורום הישראלי של ה-JNF שהקים השליח, זהר מנשס, במטרה לאחד בין הקהילות באופן של סיוע למדינה. הכנסות מהופעות קודמות הוקדשו להקמת שני פארקים לאוכלוסייה מוגבלת. זו גם לא הפעם הראשונה של ארצי בלונדון; ביוני 1991 הוא הופיע לפני 300 איש לרגל פתיחת הבית הישראלי הראשון בעולם.

מה קורה בהופעה שלך?

נתחיל מזה שכל הופעה מאוד מושקעת. אני עושה הופעות גדולות בפני קהל של חמשת אלפים איש. ההופעות שלי מאוד מוטרפות. אני בכלל נמצא בתוך האולם, והקהל לוקח חלק בהופעה ויוצר את האינטגרציה. אחרי 36 שנה שאני שר, אני רגיל שאוהבים אותי מראש. הטקסטים שלי מדברים כל הזמן והקהל יודע את כל המילים בעפ. איך לתאר את ההופעה? זה נורא כיף, נורא רוקד, זה חם, זה מלא זיעה… היום אני מופיע בפארקים, כמו בקיסריה. בחורפים אני חוזר לאולם של צוותא, וזה כמו קיסריה קטנה מבחינת הנתינה שלי.

זה מה שעוזר לך לשמור על…

העלומים? בכיף. קודם כל אני לא מרגיש זקן, בתוכי אני עוד ילד. כל עוד אלוהים נותן לי כוח לרוץ ולקפוץ על הכיסאות – והשירים שלי והקהל ממשיכים לזרום מדור לדור.

ממה תהיה מורכבת התוכנית בלונדון?

היא תהיה דומה להופעה שלי בקיסריה, שירים ישנים בצד חדשים. יחד אתי יגיעו שמונה נגנים: מאיר ישראל, אבי סינגולדה, אריה וולניץ’, ניצן עין הבר, צילי ינקו, ירון זוזוט וגדי סרי – ושמעון בוסקילה מגיע כזמר אורח.

הייתה תקופה שהופעת בחול. מדוע הפסקת?

הופעתי באירופה כשהייתי צעיר בעיקר בפני קהל יהודי. אבל סוג ההופעות הזה כבר לא מתאים לי. בשנתיים האחרונות הופעתי בפני 20 אלף איש בארהב – בלוס אנג’לס וגם בניו-יורק – שם נמצאים הרבה ישראלים, כך שסהכ זה די דומה להופעה שלי בקיסריה.

האם יש לך רצון להשמיע את שיריך באנגלית?

בשנות ה-70 התגוררתי ועבדתי בלונדון כשלוש שנים. הייתי חתום על חוזה עם חברת תקליטים בריטית שלקחה את השירים שלי ועשתה להם אדפטציה. מאז עברו הרבה מים בתמזה והבנתי שאני ישראלי ושאני נשאר ישראלי.

כיצד אתה מצליח לשמור על שמך במרום אולימפוס הזמר הישראלי כל-כך הרבה שנים?

זה קל וקשה. זה קל, כי כנראה מה שכתבתי, ולא התכוונתי שזה יהיה ככה, חדר לנשמה של האנשים. זה קשה בגלל אובדן הפרטיות, אחרי חשיפה של למעלה מ-30 שנה אני לא יודע מה זה להיות אדם פרטי. אבל כשאני הולך ברחוב אנשים מציעים לי המון אהבה ככה שאני באיזה שהוא מקום נהנה מזה. חשוב לי לשמור על איזה פרמטר בהוויה שלי, שלא ידבק בי חטא הגאווה.

בחול אתה עדיין אנונימי, לא?

מה זה אנונימי… כשאני נכנס לחנות לקנות מסטיק – ואני לא רגיל שלא מכירים אותי – אני מאבד קצת את הביטחון, אבל גם נהנה מזהה.

מה במיוחד השפיע על הקריירה שלך?

אני כותב שירים שבאים מתוכי; כל דבר שכתבתי עליו – הייתי בו. ההשפעות היחידות שהיו לי הם החיים עצמם. שיר בא להגיד את האמת. אומנות שלא כמו העיתונות, באה לתת טעם לחיים ולא רק לדווח אותם. למרות שיכול להיות בשיר גם דיווח, כמו בשיר שכתבתי על רצח רבין ושגם קראתי לו: דוח. זמרים שהשפיעו עלי הם אלה שהשפיעו קודם כל על האנושות וגם על החיים שלי. שסידרו לי את החיים ואת המחשבה, כמו הביטלס. משיר למדתי הרבה פעמים, יותר מבית-ספר. אני עדיין מקשיב המון למוסיקה.

השירים הישנים שלך עברו עיבודים. הם באו בהשפעת מוסיקה עכשווית?

את מדברת על חידושים לשירים שלי? לפני ארבע שנים הקלטתי מחדש 12 שירים ישנים שלי בדיסק שנקרא: ‘אהבתיהם’. זה האלבום הנמכר ביותר בישראל אי-פעם. 300 אלף עותקים! אחריו נהיה שיטפון של קאברינג בארץ- אבל אני הייתי הראשון שעשה את זה.

אני גם מהדור שהכניס את המילה אני לתוך השיר והתחייב על עצמו. לפני זה, זה היה: אנחנו והפלמח… היום זה: אחי – וזמר שמתהדר בזה שמכר 20 אלף עותקים. אני מכרתי שניים וחצי מיליון תקליטים! אנחנו חיים בתקופה פוסט-מודרניסטית – אפשר לחזור אחורה וללכת קדימה. יש בארץ את כל הסגנונות. יש היפ הופ, יש ראפ – יש הכל. הדור החדש מאז מלחמת לבנון, מדבר בשפה של אס.אמ.אס, וגם הדיבור שלו אחר. אם את לא חיה בארץ שנה יש ביטויים שלא תביני. גם אני לא תמיד מבין.

למרות הדבר הרדוד הזה שנקרא טלוויזיה, שהופך אותם לדור בהמות רובצות ושלקח להם את הזהות – אני חושב שמאחורי ההתבהמות יש עדיין אנשים איכותיים. תפקידי לסמן את המקומות האלה הנשכחים, שקשורים לטעם החיים. אני לא משתנה, ואין לי ספק שבנאדם נשאר בנאדם גם כשהוא הולך לישון, כשהוא אוהב, כשמישהו מת לו או נולד לו.