אם יזדמן לכם לעבור ברחוב Shaftesbury בין שני לשבת בסביבות שבע וחצי, קרוב לוודאי שתתקלו בקהל תיירים אמריקאי הומה ותיוועדו במו עיניכם לתבשיל המסחרי המבעבע. כן, הם כולם משלמים, בפאונדים! והם כולם אוהבים כל רגע, במיוחד את הרגעים בהם פייסי פושט את מכנסיו ומפליא בעכוזו (וריאציה מסחרית תיאטרונית מתוחכמת שחוזרת על עצמה מספר פעמים במשך ההצגה). הם מתים על קפטן פיקארד שמזכיר להם ככ את עצמם, ושהופך את האירוע לחוויה משפחתית.
הם צוחקים בקול רם ובמבטא אמריקאי (ואני נשבעת שלגברת הקולנית שמאחורי צריך היה לשלם תגמולים ולו רק על הרמת המורל של הערב) הם נהנים והכי חשוב הם ממלאים את התיאטרון מדי ערב.
אז על מה כל הסיפור? שני שחקני תיאטרון, האחד ותיק ומנוסה, השני צעיר ומבטיח (נחשו מי הוא מי…) ומערכת היחסים הסבוכה שביניהם הנעה על הציר שבין חיבה לאיבה. מבט פנורמי על חיי השחקן: הקשיים, האכזבות, התשוקה לבמה והחיים שבחוץ.
אומרים שזה תמיד ‘בעייתי’ כאשר מחזאי תיאטרון מחליט לכתוב על חוויותיו התיאטרוניות הפרטיות. אולי מכיוון שזה נרקיסיסטי, אולי מכיוון שהעיסוק ב’מקצוע’ (התיאטרון) מעניין בעיקר רק את אלו העוסקים בו, אולי מכיוון שתפקידו של התיאטרון הוא לעסוק בחומרי החיים ולא להפוך למרכזם, ואולי מכיוון שאת השיר הפואטי הזה כבר שמענו.
לפייסי, זו הפעם הראשונה על הבמה. כמסורת חדשה של הווסט אנד – ‘אם אתה יפה ואתה בטלוויזיה אז אתה גם שחקן תיאטרון’. פטריק סטיוארט, שלמעשה התחיל את דרכו כשחקן בתיאטרון השקספירי המלכותי, עבד בתיאטרון לא מעט וזכה להרבה פרסים. גם כאן הוא עושה עבודה טובה ומגלם דמות בעלת רבדים ועומק. לרגעים זה מעניין, לרגעים קצת עצוב, ומבעד למילים ניתן לזהות את התשוקה והאהבה הכנה של מאמט לשחקנים בפרט ולתיאטרון בכלל.
קשה להתמקד בכל זה כאשר התפאורה משתנה בכל רגע (ברוטינה של חושך, מוזיקה לא ברורה ודברים זזים), כשהקצב איטי ומפרך ושבכלל נדמה שאת זה כבר היה ניתן לעשות בצורה יותר טובה בקולנוע. למרות זאת, אולי בגלל שזו הפקת ענק, ובגלל שהם כולם נורא אמריקאים ונורא מפורסמים כדאי ללכת. שעה וחצי (בלי הפסקה). פרטים במדריך.
