בשניים מעמודי הספר החדש של שפיגלמן מובאים צילומי מכתבים שנשלחו אל המחבר מאינספור הוצאות ספרים אמריקאיות. המולים אהבו את הספר, אבל כולם חששו מלפרסם אותו ברבים. הם חששו מתגובות הקוראים. יהודים כעכברים? שואה כקומיקס? נזעקו… חס וחלילה! ב-1983 נמצא סוף-סוף המול האמיץ והספר הפך ללהיט שזיכה את יוצרו בתהילת עולם ובפרס פוליצר.
העכבר הראשון פינה את מקומו לעכבר נוסף ואף כי שפיגלמן נשבע לעצמו שלא יעסוק יותר בשואה, היא הייתה יותר חזקה מרצונותיו. מיליוני עותקים ותרגומים לעשרות שפות זרות עשו את שלהם. כפי שהכול זוכרים לג’וזף הלר את מלכוד 22 ומתעלמים מיצירותיו האחרות, כך הפכו שני העכברים לרבי מכר שהותירו את ספריו האחרים בשולי ההיסטוריה.
למעשה, מי שאחראית לכך היא פרופ’ הילארי צ’וט, מהחוג לאנגלית באוניברסיטת שיקאגו, שקיבלה משפיגלמן במרוצת השנים את כל המסמכים וההקלטות עליהם הספרים התבססו וממש כפתה עליו להתראיין. כך מתוודעים הקוראים לא רק לנעשה מאחורי הקלעים של הכתיבה, אלא אף להשפעתן של היצירות עליו ועל בני משפחתו. התוצאה מרשימה, הרבה בזכות המתכונת האלבומית ובעיקר בשל התקליטור המצורף, בו מתועדים הספרים, הרשימות ואפילו ההקלטות הישנות. עבור שפיגלמן מדובר היה בחוויה מסוג שונה שכן אביו, ולאדק, שהעלילה המצוירת התבססה על שיחות עמו, הלך מאז לעולמו והוא העדיף לפתוח דף חדש בחייו המקצועיים. לא רציתי להיות אלי ויזל של הקומיקס, הוא מתוודה, כמעט מתנצל על שלא השכיל להתגבר על הצל הארוך הרודף אותו זה כבר 25 שנים.
המחבר עצמו נולד לאחר המלחמה בשוודיה (תחת השם יצחק אברהם בן צבי), אליה הגיעו הוריו לאחר שהצליחו להיחלץ מהתופת של אושוויץ. משם היגרו לקווינס בניו יורק. כמו בכל משפחה של ניצולים, את השואה הס היה מלהזכיר ואותה תקופה זכתה בבית לכינוי הסתמי, המלחמה. משפט אייכמן סיפק את ההזדמנות הראשונה בה שפיגלמן הנער התוודע לאותן זוועות באמצעות הטלוויזיה. אביו רכש למענו אלבום בן שישה כרכים בהוצאת טיים לייף, בליווי תקליטים מנאומי צ’רצ’יל, והשמדת יהודי אירופה לא הייתה בהם אלא הערת שוליים ותו לא. צ’רצ’יל לא ידע כנראה הרבה על מה שהוריי עברו…, הוא מציין במרירות. את יומנה של אנה פרנק הוא קרא רק ב-1972 וכאשר אחד הילדים בשכונה שאל את אמו לפשר הקעקוע על זרועה היא השיבה לו כי מדובר במספר טלפון אותו היא לא רצתה לשכוח…
פרופ’ צ’וט אינה מסתפקת בשיחות ממושכות עם שפיגלמן. היא מראיינת את בתו, נדיה, ואת בנו, דאש, ואינה מתעלמת מאשתו, פראנסואז – צרפתייה לא יהודיה במוצאה, שהחליטה להתגייר נגד רצונו של בעלה כדי לגרום לאביו נחת רוח. העכבר שינה גם את חייהם ולאחר צאת הספר הראשון הם נסעו יחדיו לאושוויץ בחסות ערוץ טלוויזיה גרמני. השניים אף זוכרים את ביקורם השני במחנה ההשמדה, בירקנאו, בו הם הלכו לאיבוד לאחר שקיעת השמש, בגלל הפסקת חשמל באיזור. ההצלחה הגדולה זימנה לפתחו של שפיגלמן הצעות אינסופיות ממפיקי קולנוע, אולם עד כה הוא השיב לכולם בלאו מוחלט. ההישג הגדול האחר שלו, אומרת אשתו, הוא סירובו להפוך את הספר לסרט.
הוריו של הסופר, ולאדק ואניה, ילידי פולין, נפגשו ב-1935. הם התחתנו כעבור שנתיים ונולד ילדם, רישיו. את הדגל הנאצי ראו לראשונה ב-1938 מחלון הרכבת שהובילם לנופש בצ’כוסלובקיה. ב-1943 הם הועברו למחנה עבודה והפקידו את ילדם בידי קרובת משפחה, שהרעילה אותו ואת הילדים האחרים שהיו בהשגחתה ואז שלחה יד גם בנפשה. ב-1944 הם הועברו לאושוויץ, לאחר המלחמה התאחדו מחדש וב-1951 היגרו לארצות הברית עם ארט בן השלוש. כדי לכתוב את הספר הראשון, נסע שפיגלמן לפולין וביקר באושוויץ, שם גילה את תאריכי ההגעה של הוריו למחנה. הוא קרא כל ספר אפשרי על השואה והתוודע לכל פרט בחטיפתו ומשפטו של אייכמן.
דווקא בישראל הספר לא זכה להצלחה רבה, אולי משום שתושביה סרבו לקרוא על השואה במתכונת מצוירת. רבים גם התאכזבו מכך שלספר אין סוף טוב, המסתיים בארץ. אבל מה לעשות, הוא אומר, שהוריי היגרו לניו יורק ולא לתל אביב. אחרים התקשו לעכל את הצגתם של היהודים כעכברים, אף כי המדובר היה בדיוק בדרך בה תוארו היהודים על ידי הגרמנים. הספר השני כלל לא יצא בעברית, ולדבריו, רבים מהישראלים קראו אותו באנגלית. עד היום ישנם רבים שאינם סולחים על יצירתו. מה שהזכיר לו כי כאשר יצא לקדם את הספר ביריד הספרים של פרקנפורט, הוא נתקל בעיתונאי שהתרעם עליו: איך אתה יכול להפוך את השואה לקומיקס. זהו טעם רע!, ושפיגלמן השיב: אושוויץ הייתה טעם רע!.
Art Spiegelman. MetaMaus.
Viking. pp. 300. £25.
