הפקה נוספת שעברה מתיאטרון הרויאל קורט לתיאטרון הדיוק אוף יורק בווסט-אנד נפתחה בהצלחה. המחזה, Jumpy, מאת אפריל דה אנג’ליס, אחת הכותבות הוותיקות של כתיבה מקורית, מתמקד ביחסי אימהות-בנות, תוך תהליך התבגרות והזדקנות נשית, ומתאר מה קורה היום לנשים שבשנות ה-80′ – 70′ הגדירו את עצמן כפמיניסטיות.
במרכז המחזה ניצבת הילארי בת ה-50, שנמצאת על סף משבר גיל המעבר. היחסים עם בעלה כבר לא מה שהיו פעם ובעיקר היא מוצאת קושי בתקשורת שלה עם בתה, תילי בת ה-16, הנהנית להרגיז אותה.
ברגעים רבים, קשה שלא לרחם על הילארי, ואולי גם על הורים אחרים של בני העשרה, כשרואים באופן ברור את הניסיונות הכושלים שלהם לשלב הצבת גבולות יחד עם מתן חופש ועצמאות, את הניסיון להישאר רגוע מול פרובוקציות מכוונות ואת כמות הדאגה לנערים ולנערות בגיל הזה, שרוצים להתנסות בכל מה שאפשר. את כל זה מצליח המחזה להאיר באופן מצוין וברור בעיקר דרך היחסים של הילארי ותילי. מצד שני, אנו פוגשים את פרנסיס, חברתה הרווקה של הילארי, שבגיל 50 מתמודדת גם היא עם הקשיים של התבגרות לבד והשלמה עם תהליך ההזדקנות.
דה אנג’ליס, שהתחילה לכתוב לקראת סוף שנות ה-80′, המחיזה באופן מדויק ומורכב את הדמויות הנשיות. הדמויות הגבריות במחזה פחות מעניינות ולעיתים שטוחות ופלקאטיות מדי. גם המשחק הנשי במחזה בולט יותר.
בתפקיד הראשי נמצאת תמזין קרייג (כוכבת תיאטרון וטלוויזיה מצליחה מאוד בימים אלו, ומוכרת בין השאר ממשחקה בסדרות Episodes, Green Wing ועוד). קרייג מתמחה בדמויות וודי אלניות נשיות כאלה, מלאות חרדות ודאגנות יתר, ומשום כך היא מעוררת הרבה סימפטיה ואהדה. גם בתפקיד הילארי היא ממלאת את המשבצת הזאת בהצלחה רבה. לצדה, בולטת דון מאקיצ’אן בתפקיד פרנסיס, החברה הרווקה שבהחלט מצליחה ליצור את האתנחתאות הקומיות המוצלחות במחזה, בעיקר בקטע של ריקוד בורלסקה נועז. גם בל פולי הצעירה, בתפקיד תילי, מצליחה להעביר בדיוק את הלך הרוח של נערה מתבגרת, וזאת מבלי להיות סטריאוטיפית מדי.
מאמרים קשורים
הבימוי של נינה ריין, בעצמה גם מחזאית מוכשרת, קולח ומהנה, אם כי לעיתים לא אחיד, אולי משום ששורות אלו נכתבו מעט אחרי שההפקה נפתחה. למרות אורכה (כשעתיים וחצי), ההצגה משאירה אותנו מרותקים תוך כדי וגם גורמת לנו לאחר מכן להרהר על הנושאים האוניברסליים שמוצגים בה.
