המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים, אמר פעם המצביא הפרוסי קרל פון קלאוזביץ. המשפט האלמותי הזה מנסה לומר שכשמומ ומאמצים דיפלומטיים נכשלים, הדבר מוביל למלחמה. הציטוט מתאר מלחמות רבות בהיסטוריה, אך נראה שהוא מתאים גם למאבק של משרד החוץ נגד משרד האוצר, לאחר שניסיונות ההידברות ביניהם לא נשאו פרי. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, ב-24 במרץ הכריז משרד החוץ על שביתה כללית.
השביתה היא צעד קיצוני אך מוצדק, לדעתי, לאור השחיקה במעמד הדיפלומטים לאורך שנים רבות, במיוחד אם הם נשלחים לאחת משגרירויות ישראל בעולם. מאחר שאני מעורב בעבודת הדיפלומטיה הציבורית ומכיר לא מעט מהם, אוכל להעיד שמדובר בעבודה קשה ומאומצת מאוד שמתבצעת לעיתים קרובות בסביבה עוינת ותוך כדי סיכון חיים יומיומי, משום שהדיפלומטים מהווים מטרה לארגוני טרור.
עבודת הדיפלומט היא עבדות מודרנית
השחיקה בתנאי העסקתם של הדיפלומטים גורמת לפרישת רבים מהם ממשרד החוץ בתוך עשר שנים מתחילת עבודתם, משום שהם לא מסוגלים להתקיים מבחינה כלכלית. האין זה אבסורד שדיפלומט מעדיף להישאר בארץ בשל כך? באיזו עוד מדינה נאלצים דיפלומטים לשבור חסכונות או להלוות כסף מהמשפחה כדי לשרוד את תקופת השליחות? זהו גם המצב העגום בלונדון.
עבודת הדיפלומט היא עבדות מודרנית לכל דבר. עם 5,000 שח בתור שכר ההתחלתי ו-8,000 שח כעבור עשור אי אפשר להקים משפחה. בנוסף, בני הזוג של דיפלומטים נאלצים להקריב קריירה ולעבור בכל פעם למדינה חדשה, כך שסביר להניח שגם הם יתקשו להחזיק בעבודה מובטחת ומסודרת. התוצאה היא שאין להם מספיק כדי לגמור את החודש, ומשרד האוצר מנצל בצורה צינית את מצפונם של הדיפלומטים, שמרגישים חובה להמשיך לעשות את עבודתם בכל מחיר.
לציבור הרחב נדמה, אולי, שעבודת הדיפלומט בלונדון כוללת ביקורים במוזיאונים, פארקים ומשחקי כדורגל, ובין לבין שתיית קוקטיילים. התיאור הזה רחוק מהמציאות. הדיפלומטים מתרוצצים בין פגישות בשעות לא שגרתיות, מרגישים מאוימים כשארגונים פרו-פלסטינים מאיימים לפגוע בהם במהלך הרצאות ומגינים בווירטואוזיות על החלטות ממשלת ישראל, שלעיתים כמעט בלתי אפשרי להגן עליהן.
הסברה במקום צבא
הדיפלומטים נמצאים בחזית ההגנה על ישראל בעולם ועבודתם לא פחות חשובה מזו של צהל, אז מדוע ישראל מתייחסת אליהם כאל עובדי מדינה סוג ב’? איש במשרד החוץ לא מצפה שלשני הגופים יהיה תקציב זהה, אך ההשוואה נדרשת משום שהצבא נהנה מסכומי עתק שחלקם אינו נחוץ ומבזבז ללא הכרה, בעוד שמשרד החוץ דל במשאבים. בצבא יש הרבה כוח אדם מיותר שלא תורם דבר, בעוד שבמשרד החוץ יש חוסר בדיפלומטים. בצבא יוצאים לפנסיה בגיל צעיר עם משכורת שמנה, בעוד שבמשרד החוץ עובדים עד גיל הפנסיה במשק ומקבלים פנסיה עלובה. הסיבות למצב הנתון הוא שלצבא יש הרבה יותר כוח. בכל פעם שמגיע הזמן לדיוני התקציב, צצים פתאום איומים קיומיים חדשים שחשף אגף המודיעין המצדיקים את הצורך ברכישת עוד כלי נשק ומטוסים.
אם משרד החוץ יקבל את התקציב הדרוש, הוא יוכל לבצע את העבודה החיונית בחול והתוצאה תהיה שהממשלה תצטרך להישען פחות על הצבא. מדוע שר האוצר וראש הממשלה לא נוקפים אצבע? בעצם שתיקתו ואי התערבותו, נתניהו תורם להיחלשות משרד החוץ, שהחלה בצמצום סמכויות והקמת משרד ליחסים בינלאומיים. נתניהו בעצמו כיהן כשגריר וכשר חוץ, אז מדוע הוא נותן לזה לקרות?
נזק בלתי הפיך
המצב הנוכחי אינו בריא למדינת ישראל, במיוחד כשהבידוד הבינלאומי הולך וגדל ואנו עדים לצעדים נגד ישראל גם במדינות ידידותיות באירופה, כמו הולנד. אם המומ בין ישראל לפלסטינים לא יישא פרי, אנו צפויים לראות הסלמה בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל באירופה, ויוזמות חרם שונות. מי שיכול להיאבק באלה ולהציג את ישראל באור חיובי הם הדיפלומטים.
המאבק על תנאי העסקתם של עובדי משרד החוץ הוא גם מאבק על עתיד קיומה של המדינה. בערב פסח אנחנו מספרים על יציאת מצרים והמעבר מעבדות לחירות. אני מקווה שהפרעונים שיושבים במשרד האוצר ומצליפים בדיפלומטים שמועסקים בעבודת פרך עבור מדינת ישראל יפנימו את הדברים, כי הנזק שהם גורמים למדינה הוא בלתי הפיך.
* הכותב הוא חבר הפרלמנט היהודי האירופי.
