אח, לו רק ניתן היה ליטול את טבלת הפרמיירליג מראשית החודש (ספטמבר) ולהקפיא אותה לתשעה ירחי לידה. או אז היתה לונדון מכורתנו חוגגת את עונת הפרמייר הטובה בתולדותיה: צ’לסי במקום הראשון עם תריסר נקודות מארבעה משחקים – 100 אחוזי הצלחה – וטוטנהאם במקום השני עם נתונים זהים, מפגרת אחרי הבלוז רק בעטיו של שער זכות אחד. וזו עדיין לא התמונה כולה, כי ארסנל אמנם מדורגת שישית, אבל עם משחק פחות מאשר לכחולים ולתרנגולים. ניצחון במשחק הזה – בבית נגד בולטון – והתותחנים מדלגים היישר למקום השלישי. 1, 2, 3 לונדון. אח, איזו אופרה נהדרת.
אבל כאמור, עדיין לא נולד האיש שיכול לטבול את הליגה בפורמלין ולהשאיר אותה במצב הנוכחי. מה שאומר שתמונת המצב הזו היא לא אופרה ולא מחזמר, אלא סתם פנטזיה. הסיכוי שצ’לסי, טוטנהאם וארסנל תסיימנה בשלושת המקומות הראשונים העונה, ולא חשוב באיזה סדר פנימי, דומה לסיכוי שישראל תגיע לרבע גמר המונדיאל הקרוב אחרי שממשלתה חתמה על הסכם שלום עם הפלשתינים.
ובכל זאת, יש משהו מעודד ב-360 הדקות הראשונות של העונה החדשה. לא רק לאוהדי הכדורגל בבירה המשפשפים עיניהם בתמהון, אלא לפרמיירליג עצמה ולכדורגל האנגלי כולו. לפחות על פי פתיחת העונה, מדובר במשב רוח מרענן. בתסריט עם סממנים אפשריים לחידוש, לטוויסט בעלילה. שהרי הליגה הטובה בעולם זקוקה, אפילו מייחלת, לשינוי, לזעזוע, אפילו רעידת אדמה. חרף האיכות המקצועית שלה – היא לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולהיות צפויה כל כך. בליגה בה מנצ’סטר יונייטד אלופה כבר שלוש עונות ברציפות, וארבע הראשונות הן מועדון קבוע וידוע מראש שנפרץ בפעם האחרונה ב-2006 (אברטון) – מחלחלת אט אט תחושת קיבעון על סף ייאוש מהאפשרות לשנות סדרי עולם.
הליגה האנגלית כמהה ללהט חדש, לאש התשוקה הבוערת, והשאיפה הזו קיבלה הקיץ רוח גבית. התחושה שמשהו חייב להשתנות ניזונה קודם כל מעיסוקה של האלופה בשוק ההעברות: הנכס הגדול ביותר שלה, כריסטיאנו רונאלדו, נמכר לריאל מדריד, קרלוס טבס חצה את הכביש למנצ’סטר סיטי, ולמרות שבקופה באולד טראפורד הצטברו כתוצאה מכך 80 מיליון פאונד, הרכש של סר אלכס פרגוסון היה צנוע, שלא לומר תמוה: רק אנטוניו ולנסיה הלא מנוסה (16 מיליון) מוויגאן, ומייקל אואן (העברה חופשית), סימן שאלה מהלך, כלומר מדדה, מניוקאסל.
לכן, אחרי תהפוכה שכזו, אם יונייטד בציר 2010 בכל זאת תקטוף את אליפות הפרמיירליג, זה יהיה מצד אחד הישג בסדר גודל של הטרבל מלפני עשור, ומאידך תעודת עניות בוטה לליגה שהיא אמנם הפופולרית ביותר על פני האדמה, אבל חדשנית כמו פטיפון וטלפון חוגה.
אבל בגלל שרוב סוחרי הדעות טוענים שלא יכול להיות שיונייטד לא תשלם הקיץ מחיר על תהפוכותיה, הצביעו רובם על צ’לסי כמי שתירש אותה.
ההערכה הזו מבוססת על התנופה האדירה שהעניק חוס הידינק לכחולים בישורת האחרונה אשתקד. צ’לסי גם לא איבדה שום כוח משמעותי, אלא רק הוסיפה את יורי ז’ירקוב הרוסי, המגן-קשר הרב גוני הפנטסטי העשוי להתברר כרכישת העונה, ואת המאמן קרלו אנצ’לוטי. האחרון יכול כמובן להיות המחלה, לא התרופה. שוב זעזוע בחדר ההלבשה בסטמפורד ברידג’, שוב מגיע בוס שהשפה לא שגורה כראוי בפיו, ושוב הוא צריך להתמודד עם השאיפות הגרנדיוזיות של בעל בית קפריזי, אגו מטורף של כדורגלנים, ופוליטיקות בקומת ההנהלה, הסקאוטינג, וחדר ההלבשה של מועדון שאם היה ממשלה, היה נופל פעמיים בשבוע.
אנצ’לוטי הובא בגלל הרקורד המעולה שלו באירופה. גביע האלופות הוא החלום הגדול של רומן אברמוביץ’. אבל צ’לסי פתחה את העונה בליגה כאילו אין במחשבותיה שום יעד אחר. מאידך גיסא, יש לזכור כי בינתיים היא ניצחה את האל סיטי, ברנלי, פולהאם וסנדרלנד, והמבחנים היותר רציניים עדיין ממתינים לה. כמו כן יהיה קריטי לראות כיצד יתמודד המנג’ר האיטלקי עם פציעות ועם העדרויות כמו אלו של דידייה דרוגבה המושעה משלושה משחקי צ’מפיונס ראשונים, ואף מצטרף בינואר למיכאל אסיין וסלומון קאלו לכמעט חודש באליפות אפריקה.
אבל אם בברידג’ הגשר יהיה לבסוף צר מדי, יילטשו העיניים הלונדוניות ממערב צפונה, אולי משם תיפתח הטובה. ארסנל פתחה את העונה כשק החבטות של הפרשנים, שפנו פה אחד נגד מדיניות ההצערה של ארסן ונגר שלדעתם מיצתה את עצמה, וללא תוספת ותק, ניסיון, הנהגה וסטייל – כלומר סטאר – תעמוד לתותחנים לרועץ, ותותיר אותם עונה חמישית ברציפות (מאז הגביע האנגלי 2005) ללא תואר. אבל הסיפתח של ארסנל מרמז שוונגר אולי יודע טוב מכולנו, כאשר הוא מאמין שזו יכולה להיות עונת ההבשלה של הספרינג צ’יקנס שלו. הכדורגל של ארסנל ברצלונאי בטיבו ובקסמו, אובדן עמנואל אדבאיור וקולו טורה לא מורגש, וכבר בספטמבר התחלף מצב הרוח באמירויות ובאוויר מקנן הירהור בכתר ראשון מאז 2004.
ומה עם השכנה, האחות השביעית (Seven sisters) מווייט הארט ליין? הסיפתח של טוטנהאם הוא לא רק פתיחת העונה הטובה בתולדות התרנגולים, אלא גם הקמפיין הכי מדליק ומרענן בכדורגל האנגלי מאז הפרסומת של גארת סאותגייט וסטיוארט פירס לפיצה. אבל חרף הקסמים והשפנים של המנג’ר הארי רדנאפ – את רובם הוא שלף מקבוצתו הקודמת, פורטסמות’ – השאלה המסקרנת היא אם טוטנהאם השאפתנית תוכל לשמור על הקצב, האמונה והיכולת, כלומר על עקביות קריאת התגר שלה. אם תשאלו אותי, בסופו של יום יאזל לה אוויר הפסגות, ועל גרם המדרגות הלונדוני היא תיאלץ להתייצב מתחת לארסנל (הימור נועז: אלופה) וצ’לסי.
