גם בכדורגל הכל יחסי. אנגליה הגיעה למונדיאל 2014 בלי ציפיות, ויצאה ממנו מתוסכלת אבל לא מדממת. היא הייתה ראויה ליותר מהנקודה הבודדת עימה היא שבה הביתה, אבל השורה התחתונה והחשובה הייתה שהמנג’ר רוי הודג’סון החל בתהליך הצערה ובנייה שעשוי להניב פירות בטווח הארוך יותר.
ואז באו לעזרתה של אנגליה גם הפרופורציות. שתי אלופות עולם קודמות נוספות, איטליה וספרד, סיימו אף הן את דרכן אחרי שלב הבתים. אנגליה בחברה טובה. אלופת עבר נוספת, אורוגוואי, לא שרדה את השמינית ובעיקר את שערוריית הנשיכה וההרחקה של לואיס סוארס. וברזיל, הו ברזיל. התבוסה הסנסציונית והמונומנטלית 7-1 של המארחת מול גרמניה בחצי הגמר, הרבה יותר משמעותית, משפילה וכואבת מכל דבר אחר בטורניר. תנו לי לנחש שהיא תיצרב בזיכרון הספורטיבי הקולקטיבי של המונדיאל הזה אפילו יותר ממשחק הגמר ומן הזוכה בגביע העולם ה-20.
ההתרסקות הברזילאית היא אבן דרך בינלאומית היסטורית. היא עשתה טוב גם לכל המאוכזבות האחרות. אף אחת מהן לא הייתה מתחלפת עם הסלסאו. אז אני שוב שואל: מה עדיף? ללכת הביתה בשקט (יחסי) אחרי שלב הבתים, או להעפיל עד חצי הגמר לקול תרועות ההמון, ואז לספוג את המפלה הכבדה ביותר בתולדותיך ולרדת מן הבמה עם ראש מורכן, עיניים דומעות, זנב מקופל וכתם שנדבק לדראון עולם?
מאמן מספר 1
והנה עוד שאלה: האם המנג’ר הבא של מנצ’סטר יונייטד גאון? מדובר בקושיה לגיטימית, משום שלואי ואן חאל, שייכנס החודש לתפקידו באולד טראפורד, היה לדעת רוב הפרשנים, המומחים והטוקבקיסטים, המאמן מספר 1 במונדיאל, בהפרש ניכר ממתחריו.
למרות שהיה מדובר במפגן אינדיבידואלי מרהיב ויוצא דופן של אריין רובן ורובין ואן פרסי, ואן חאל היה זה שקיבל את רוב האשראי העצום על ההצגה ההולנדית הקסומה נגד ספרד, 1-5. אחר כך הוא סחט סופרלטיבים על המהפך הגדול בשמינית הגמר, בו לכאורה ניצל את הפסקת המים בדקה ה-75, כדי להפוך את המשחק נגד מקסיקו על פיו. תכנית ב’ הוא קרא לתדריך שנשא בפני שחקניו, ולהכנסת קלאס יאן הונטלאר לרבע השעה האחרונה במשחק והראשונה שלו במונדיאל. מקסיקו הובילה 0-1 עד הדקה ה-88. ווסלי סניידר הישווה אז אחרי בישול של הונטלאר. בדקה ה-90 סחט רובן פנדל מפוקפק. הונטלאר כבש. הולנד ניצחה 1-2. ואן חאל קיבל חותמת של כל יכול.
השיא היה כמובן ברבע הגמר עם קוסטה ריקה, כאשר במצב של 0-0 דקה לפני תום ההארכה, מרד המאמן ההולנדי במוסכמות, והחליף את שוערו הקבוע בטים קרול, שוער ניוקאסל ומומחה לפנדלים. זה היה הימור מטורף, אבל הוא הצליח. קרול הדף פעמיים, והולנד דילגה לחצי הגמר. אפילו בהספדים שייכתבו לואן חאל אחרי 120 שנה, לא תמצאו כמות ואיכות כזו של הערצה והאלהה להן הוא זכה אחרי הטריק הנל.
אז מנצ’סטר יונייטד מקבלת מאמן פנומן, לא? לא בטוח. בטוח שואן חאל מאמן מצוין. ידען, דקדקן, טקטיקן, קפדן. אבל גם ה-So Called גניוס שלו מוגבל. עובדה: בחצי הגמר נגד ארגנטינה שום פטנט כבר לא עבד. נגמרו השפנים. הולנד הייתה עדיפה, אבל לא הצליחה למצוא את הפירצה. ארבע שעות רצופות בשלב הנוקאאוט היא לא כבשה. ואז הגיעו שוב הפנדלים, והוכח שלא כל יום פורים, או אם תרצו: לא כל יום ואן חג. נבחרת האוראנז’ כשלה והודחה. אולי מוטב כך: אולי עדיף שואן חאל לא ידהר למנצ’סטר כמלך על גבי סוס לבן, משיח בן דוד (מויס?). אולי טוב שהמציאות הספורטיבית נושכת גם גאונים בפוטנציה, ומחייבת אותם לרדת מהאולימפוס, להיות אנושיים, לא לעוף על עצמם. זה עשוי להיות הרבה יותר בריא עבור ואן חאל בפרט והשדים האדומים בכלל.
ליברפול יכולה לנשום לרווחה
הנשיכה היתה מטורפת, שלא לומר מופרעת. העונש הכבד היה מוצדק. עכשיו צריכה ליברפול לנשום לרווחה. לואיס סוארס, אחרי שנשך את ברניסלב איבנוביץ’ מצ’לסי, הותיר על כנן את הצלקת והשריטה. אבל זו כבר לא בעיה שלהם – הוא עבר לברצלונה, ורק כך ליברפול תוכל להמשיך לצעוד בנתיב המבטיח שנסלל בעונה החולפת.
הכדורגלן הטוב ביותר בכל הזמנים
ליאו מסי, סגן אלוף העולם, היה ונותר בעיניי הכדורגלן הטוב ביותר בכל הזמנים. ולא הייתי זקוק לשום חותמת בדמות גמר מונדיאל או זכייה בתואר על מנת להגיע למסקנה הזו. מדוע? כי מדובר בטעם אישי. שיר לשירה בביצוע מירי מסיקה הוא לטעמי הפזמון העברי הטוב ביותר בכל הזמנים. בזמר הלועזי אני מציב בראש רשימת הפייבוריטים שלי את אלואיז של בארי ראיין מסוף שנות ה-60?, הסרט הזר הטוב ביותר בו חזיתי הוא אהובת הקצין הצרפתי, ואילו בקולנוע הישראלי אני מדרג בפסגה את מישהו לרוץ איתו. הבחורים בדלת ממול היא הצגת התיאטרון שהותירה עליי את הרושם העז ביותר, ומסי הוא הכי בתבל כמו שחברים היא הסדרה הטובה בהיסטוריה. כן, יותר טובה מסיינפלד. למה? ככה. כי הכדורגל של היום הוא עוד חלק מהתרבות. ענף נוסף של אמנות. ובאמנות כמו באמנות על טעם וריח אין להתווכח. אבל מותר לדון. ולהחליף דעה. אבל בינתיים אני עם מסי. עד העונג הבא.
